קו מפריד עליון

Do The Right Thing

הדבר "הנכון" הוא להיות פוליטי, אבל תלוי לאיזה צד. על ההבדל בין לברון ג'יימס למוחמד עלי

בחודשים האחרונים של עונת ה-NBA הנהלת הליגה קיבלה את כל הדרישות של הכוכבים, והפכה לנציגות רשמית של ארגון Black Lives Matter. על חולצות המשחק נכתבו ססמאות שתומכות במאבק השחורים. על חלק מהן נכתב VOTE, אבל ברור לכולם שהכוונה היא לא סתם קריאה להצביע, אלא להצביע לאיש הנכון: מי שהוא לא טראמפ. שחקני הליגה יוצאים נגד הנשיא בפומבי. הקבוצות שזכו באליפות מסרבות להגיע לביקור המסורתי בבית הלבן כל עוד הג'ינג'י עם הבלורית יושב שם. אפשר רק לדמיין מה עובר על כדורסלן ב-NBA שחוטא בחטא הנוראי מכולם – להיות רפובליקני!

הציפייה מספורטאים וסלבריטאים היא להיות פוליטיים. אנחנו בעידן שמגשים את האמירה הקלאסית של אריסטו, כי האדם הוא חיה פוליטית (זואון פוליטיקון), וכל פעולה שלו היא כזאת. ולכן הספורטאים פותחים את הפה. מצופה מהם לדבר, להשמיע קול, להביע מחאה, לזעוק את הזעקה. זה "הדבר הנכון". לברון ג'יימס, למשל, זוכה להערכה גדולה על התעוזה שלו לצאת נגד השלטון, לכרוע ברך בהמנון, לעשות מה שצריך, בניגוד למייקל ג'ורדן, שהמשפט "גם רפובליקנים קונים נעליים" העיב לו על המורשת. אבל הבעיה היא שהציפייה היא לא באמת להיות פוליטי – אלא להשמיע את "הקול הנכון".

הנה, באחרונה בארה"ב היו כמה ספורטאים ששילמו מחיר כבד על התמיכה בטראמפ. רוכב אופניים הושעה מקבוצתו אחרי שהתווכח עם עיתונאית בטוויטר, והעז לתמוך בנשיא. שחקני פוטבול הודו שלא קל להם להיות רפובליקנים בחדר ההלבשה, שרובו ככולו שחור. אחרים סיפרו שמחקו ציוצי עבר שלהם שבהם תמכו בטראמפ, מחשש שהקריירה שלהם תיפגע.

אפשר לדבר על צביעות, על ליברליזם מזויף, על לוחמי חופש ביטוי שסותמים פיות, ואפשר גם להזכיר שהמאבק לא השתלם כלכלית כי הרייטינג של גמר ה-NBA של 2020 היה הנמוך בתולדות הליגה (בכל זאת, חצי מתושבי ארה"ב מרגישים שהליגה נלחמת נגדם). מצד שני, כשמוחמד עלי השמיע קול מחאה, מעטים העריכו אותו והרוב הוקיע אותו. מתברר שלהיות פוליטי זה לא מספיק: צריך לדעת מה להגיד, ומתי. להוציא אצבע מהחלון, ולהבין לאן הרוח נושבת.