מאז מלחמת יום הכיפורים התואר הזה תלוי מעל ראשה של האישה הראשונה (והיחידה) שכיהנה כאן בתפקיד הזה. 50 שנה אחרי, כדאי להכיר בכך שהסיכויים תמיד היו נגדה
לגולדה מאיר אף פעם לא היה באמת סיכוי.
השבוע אנחנו מציינים יובל למלחמת יום כיפור. כנראה אחד הפצעים המדממים שהמדינה נושאת על גופה עד היום. את הפזמון המוכר רובנו יודעים לדקלם: "היינו באופוריה אחרי ששת הימים", "נתפסנו עם המכנסיים למטה", "מחדל שעלה בחיי אלפים", והמשך הדקלום כולל, בנוהל, שורה של עלבונות והטלות רפש לכיוון ראש הממשלה דאז, אחת, גולדה מאיר. חלק פשוט מעניקים לה את תואר "ראש הממשלה הגרועה בתולדות המדינה".
השנה, ייתכן שהתואר הזה מעט ייסדק, בין השאר בזכות סרטו החדש של גיא נתיב, "גולדה", שבו זוכת האוסקר הלן מירן נכנסת לנעליים האייקוניות של האישה והסיגריה, האישה הראשונה – והיחידה (עד כה) – שכיהנה בתפקיד ראש ממשלת ישראל. למעשה, היא האישה הרביעית שאי פעם עמדה בראש מדינה, אחרי אינדירה גנדי בהודו ולפני איזבלה פרון בארגנטינה. אגב, אינדירה היתה בתו של נרו, רה"מ הראשון והמיתולוגי של הודו; איזבלה היתה אשתו של חואן פרון. גולדה לעומתן, לא היתה נגזרת של אף גבר. והסרט המדובר מציג אותה כמנהיגה מלאת אחריות ומוכת כאב, לא כחפיפניקית שלוקה במחלת ה"יהיה בסדר" הישראלית.
הקולנוע, במקרה הזה, משקף תהליך שקרה במציאות עוד קודם.
עם השנים, התחדדה ההבנה שהכישלון בהיערכות למלחמה אינו יתום, ואימו אינה חד-הורית: כבר למדנו על המחדלים של זעירא וגורודיש, על הלם הקרב של דיין, ועל השיתוק והזחיחות של הגנרלים ושאר ההנהגה הצבאית-פוליטית שנישאה על האדים המבוסמים של מלחמת ששת הימים. ועדיין, שלושת הגברים האלה קיבלו מהתודעה הקולקטיבית טיפול שונה מזה שגולדה זכתה לו. את זעירא וגורודיש רבים כמעט שכחו (גורודיש אמנם קיבל את ה"גולדה" שלו בדמות המחזה של הלל מיטלפונקט, אבל כמה מאיתנו יודעים לומר מה היה שמו המלא?). זעירא הגיח מדי פעם לכותרות, והפך שם נרדף למחדל, אבל גם חסה חלקית תחת צל המחדל של גולדה. ודיין? אותה היסטוריה התעקשה לשמור לו על תקן האייקון הגדול של החוסן הלאומי-צה"לי. ומתוך חבורת הגברים האלה, אותה היסטוריה ערמומית ופטריארכלית התעקשה בכל זאת להטיל את האחריות על מאיר – אישה אחת בקבינט גברי.
השנים היו שנות פולחן הגנרלים. אלופים כיכבו במדורי הרכילות, סלבריטאים לכל דבר ועניין. ומעליהם עומדת מאיר, לכאורה זו שעל פיה יישק דבר. ובכל זאת, איש לא שכח שמדובר באישה: הקבינט שלה כונה "מטבחון", הנעליים שלה היו לנושא שיחה רלוונטי, ובניגוד לשאר ראשי הממשלה שפעלו עד אז ומאז (למעט נתניהו), התקשורת הרשתה לעצמה להתייחס אליה בשמה הפרטי, כאילו הייתה הדודה מאמריקה ולא ראש מפלגת השלטון שהובילה ניצחון מוחץ בבחירות 69'.
אישה אחת וסביבה קבינט מלא גברים שלחמו בתש"ח, בקדש ובששת הימים. כל מי שהסתובב בארץ באותן שנים יודע לומר שהמאצ'ואיזם הישראלי לא תפקד כחוליה חלשה בעמוד השדרה הלאומי; הוא היה מקור לגאווה. לא עזרו לגולדה התפקידים שמילאה מאז ימי טרום המדינה, הרכבת האווירית שהצילה את ישראל במלחמה עצמה, הדיפלומטיה החריפה ועוד.
מאיר בחרה להאמין לשאננות הגנרלים. אולי הרגישה שהם טועים ולא העזה לפצות את פיה. איך היתה יכולה לפצות? מי יכול היה לעמוד מולם, עם המפות, המשקפות והפוזה? מאיר אמנם הייתה ראש ממשלה, אבל היא גם הייתה אישה נטולת ניסיון צבאי. ובעיקר, היא הייתה אישה בין גברים. אישה חזקה בעולם אולטרה שוביניסטי ועוד בחברה מיליטריסטית. בין אם הייתה גרועה כמו שזוכרים אותה, ובין אם החמרנו איתה מדי – יכול להיות שמעולם לא היה לה סיכוי.