3 שיעורים בתקשורת שאפשר ללמוד ממלחמת רוסיה-אוקראינה
תמונה עדיין שווה אלף מילים, אפילו יותר
החייל הרוסי המת שוכב על גבו. השלג שיורד כבר כיסה חלקית את גופו הדומם והסתיר את פניו. מבחינת שיקולי עריכה, זה אידיאלי: כך התמונה צולחת בקלות את "מבחן הקפה של הבוקר". אף קורא או קוראת לא ישתנקו עם הקרואסון והקפוצ'ינו שלהם. המוות שהתמונה הזו מציגה הוא אמנותי, רך, כמעט אימפרסיוניסטי כמו ציורי החורף השלווים של קאמי פיסארו. זה מוות בלי דם או איברים מרוטשים. מוות שאפשר לפרוס כמעט על פני כל העמוד הראשון (הקליקו וראו, מצד ימין למטה) של אחד מהעיתונים המשפיעים והחשובים בעולם, הניו-יורק טיימס.
אבל כוחו של הצילום הזה, שפורסם בגיליון השבת של ה-26 בפברואר, הוא לא רק בקומפוזיציה השקטה-צועקת שלו. כוחו בכך שהוא לוחץ לנו בבת-אחת על כל כפתורי הזיכרון הקולקטיבי של המערב. גם אם אנחנו לא בדיוק היסטוריונים של קרבות או חובבי טריוויה של מלחמת העולם השנייה, ככל הנראה נדע דבר מה על סיפורם של מבצע ברברוסה ומתקפת החורף שהגיעה כחצי שנה אחריו, בסוף 1941. הסיפור על גבהות הלב של הנאצים, שדהרו מזרחה כשהם מזלזלים בחשיבות של לוגיסטיקה טובה ושוכחים שהסובייטים מורגלים טוב מהם לחורף הקטלני, מרצד במגירות הזיכרון שלנו. צלם המלחמות הוותיק והמתוחכם, טיילר היקס, ידע את זה היטב. וכך, בפריים בודד אחד, הצליח לנסח ולהעביר רשימת מסרים שלמה: הנה, אחרי 80 שנה התהפכו היוצרות, והרוסים מוצאים את עצמם בתפקיד הנאצים; הנה, הרוסים מגלמים את תפקיד הפולשים שיביאו על עצמם את סופם ככל שיתקדמו הלאה; הם יצאו למלחמה הזו כשהם שטופי היבריס, ובסופו של היבריס תמיד יימצא החייל חסר השם והפנים, שמת מוות בודד ומיותר בשלג.
החייל מת, הפרינט לא: הצילום רב העוצמה הזה, לצד צילומים אייקוניים נוספים שמצטברים והולכים ככל שהמלחמה נמשכת (האזרחים המסתתרים מתחת לגשר ההרוס, שורת עגלות הילדים הריקות שממתינות לפליטים בגבול פולין ועוד), מזכיר לנו גם שעיתונות קלאסית היא עדיין מקצוע חי ובועט. נכון, כיום לכל אחד יש סמארטפון ביד וכל עובר אורח הוא בעל פוטנציאל להיות משפיע כמו הגדולות שבמערכות העיתונאיות. ועדיין, העיתונאי המקצועי, הוותיק, זה עם "המגפיים על האדמה", יידע לנפק את הסיפור החזק ולהבקיע את כל החומות שעליהן כתוב "ראינו הכל" כפי שאף סנסציית טיק-טוק מלאכותית לא תדע לעולם.
PR הוא ארטילריה
יחסי הכוחות היו ברורים מהרגע הראשון: לאוקראינה אין סיכוי להתמודד בשדה הקרב מול המפלצת הצבאית העצומה שהיא רוסיה. לא מבחינת כוח אדם, ולא מבחינת ציוד. אוקראינה הייתה אמורה להיבלע בתוך יממה או שתיים. את העובדה שהיא שרדה יותר מזה אפשר לייחס, בין השאר, לנשק הבלתי קונבנציונלי שלה: שורה של תרגילי יח"צ חכמים.
זה התחיל באישיות של שני המנהיגים, זה מול זה. פוטין: אניגמטי, לא מתקשר, גם מעריציו נוהים אחרי תכונותיו השליליות – כוחני, חסר רגשות, אלים ובעל מאפייני אישיות סוציופתיים. מולו זלנסקי, הקומיקאי וכוכב הטלוויזיה שמצא את עצמו נשיא והוטל לשדה הקרב. גם זה, על פניו, ממש לא כוחות. אבל זלנסקי ניצל היטב את כל מה שהיה לו באשפת החיצים. הלבוש הצבאי החלקי שלו (חצי ב', כמו שקוראים לזה בצה"ל), הנגישות לתקשורת, ההופעות המרובות ברחובות קייב הנצורה. מול הקיפאון המצמית של פוטין, זלנסקי הגיב במתקפת חמידות גם בשעות הקשות ביותר. תגידו: אוקיי, מה זה נתן לו? אוקראינה עדיין ספגה מתקפות קשות ואיבדה שטחים.
התשובה היא, שבימי הפלישה הראשונים, ככל שנקפו השעות ורוסיה לא דהרה במלוא המהירות לתוך שכנתה, כך הנגישות והפתיחות האוקראינים השפיעו יותר ויותר על העולם. מדינות נאט"ו, שבמשבר הזה קיוו לצאת ידי חובה ולפרסם הודעות בסגנון "אנחנו מודאגים ומתפללים" (ולקוות שכעבור כמה ימים העולם האדיש למוות ימצא לעצמו עיסוק חדש), הבינו בתוך ימים שהן כבר לא יכולות שלא להתערב במידת אקטיביות כזו או אחרת. ה-PR היעיל של האוקראינים שימש כאילו היה הרעשת תותחים שעיכבה את טורי השריון הרוסיים.
בסוף כל משפט בעברית יושב יהודי בעיירה גלותית
מה קורה לכם כשאומרים לכם "חרקוב"? ולא רק חרקוב. גם לבוב, זי'טומיר, אודסה, חרסון. שמות זרים, מרוחקים, של ערים אוקראיניות. מזרח אירופה לא באה לנו טוב. הרי, מה אנחנו רואים לנגד עינינו כשאנחנו נתקלים בשמות הצוננים האלה? הזיכרון הישראלי-יהודי הקולקטיבי (בין אם היסטורי ובין אם מיתולוגי) מעלה חזיונות של גלות: קור מקפיא ושלג, יערות, עיירות וקהילות שהיו וחרבו. אנטישמיות, נאצים, פרטיזנים, משתפי פעולה נלהבים עם הנאצים. דמיאניוק. שואה. וזה לא משנה אם את או אתה מגדירים את עצמכם אשכנזים, מזרחיים או נטולי עדה.
אלה חומרים שנועדו להדחקה. הרי מתוך דימויי הגלות האלה קמו דימויי הציונות תכולת השמיים, השזופה ומגדלת התפוזים. אבל בסוף כל משפט בעברית יושב גם יהודי גלותי מהעיירה, והמציאות מכריחה אותנו להתמודד שוב עם זיטומיר וחרקוב ולבוב ואודסה. והן חוזרות אלינו בתור נקודות על המפה שדרכן, כך מספרים לנו הפרשנים לרגע – ויש המונים כאלה, רק לפני שנייה הם היו מומחים לאפידמיולוגיה – פרץ הצבא האימתני של רוסיה לתוך אוקראינה חסרת האונים. ולמה בכלל פרץ? מה הוא בכלל רוצה, הפוטין הזה? מה הסיבה לאכזריות, לדורסנות, לרוע לשם רוע? מי היה צריך עכשיו עימות שאולי יהפוך למלחמת עולם נוראית, שגם אנחנו בישראל נספוג את גלי ההלם שלה? השאלות האלה כה נטולות תשובה מבחינתנו ומבחינת כלי התקשורת, כה בלתי נתפסות, עד שהדרך היחידה להתמודד איתן היא הצפה של אינפורמציה. מפות, טבלאות כוחות ומשימות, אינפוגרפיקות עתירות חיצים אדומים שנמתחים מפה לשם בתנופה. והרבה שמות זרים של ערים קפואות ורחוקות, שאנחנו שולפים מתודעת השואה הקולקטיבית שלנו ומשננים מחדש בפחד (שימו לב כיצד צירוף המילים "בית יתומים לילדים יהודיים" הקפיץ את כולנו כאשר החלו לנחות בישראל פליטים – זו הייתה בעיטה ישר לבטן הגלותית שלנו). את העתיד אנחנו לא יודעים לעכל. את העבר הרע אנחנו כבר מכירים. אולי נוח לנו איתו.