תשדירי הבחירות היו פעם מגרש משחקים של יצירתיות מרושעת, שמדינה שלמה המתינה להם בשקיקה. כיום הם סמויים מעין, כמו סנדלר שכונתי שפתוח מאז 1953 באותו פסאז' מאובק. האם עדיין יש להם מקום?
זקני השבט, או לפחות כל מי שהוא בן 45 וצפונה, ודאי זוכרים את רגעי השיא שהפכו לקאלט: אמנים מוכרים ואהובים כמו ספי ריבלין המנוח ושלישיית הגשש החיוור שלא מהססים לצאת מהארון הפוליטי ולקחת צד, תשדיר "פרס כן ולא" שפגע אנושות בתדמית של מנהיג מפלגת העבודה דאז, הדמויות המשונות שאספו שקל לשקל ורצו בראש מפלגות אקסצנטריות. בימים של ערוץ אחד בלבד, או אפילו שניים שאחד מהם מסחרי – שידורי התעמולה היו מאסט בתקופת הבחירות.
איפה הם היום? ובכן, לא בפריים טיים. במהלך תקופת שידוריהם בבחירות האלה, לעתים הם הסתתרו ב-13:00 בצהריים, בערוץ 12. לפעמים ב-18:00, בערוץ 11. לפעמים הם הגיחו בשעה 23:00 בלילה.
בעשור האחרון מקובל לחשוב שאבד עליהם הכלח, ובדרך כלל זה כנראה די נכון. הרשתות הן מגרש המשחקים הרלבנטי כיום. הן מאפשרות תגובה מהירה, וגישה מדויקת ומהודקת יותר לסוגים שונים של קהלים באמצעות שימוש בפלטפורמות שונות באופיין, שכל אחת מהן מתאימה לאוכלוסייה משלה. ויש להן עוד יתרון עצום: זה שדה משחקים כל כך רחב, עד שאפשר לעגל פינות ולצפצף על חוק התעמולה – מבלי שמישהו משומרי הסף בכלל ישים לב. או שישים לב, וכבר לא יהיה לו כוח להתעסק עם זה. למשל: כאשר חשבון טיקטוק שלא מזוהה כפוליטי (מה שאסור לפי החוק) ונראה כשל אדם פרטי מציג חיילים (מה שאסור לפי החוק) כאשר דמות פוליטית מבקרת אותם וזוכה לחיבוקים כשכל זה קורה כשמוזיקה מחרישת אוזניים של אמן פופולרי נשמעת ברקע (מה שאס… טוב, הבנתם).
ועדיין, בסופו של יום, ההיעלמות של התשדירים משאירה כמות נכבדת של אנשים מחוץ למשחק. אבל זה לא רק זה. כי כאשר אין משדרים, נעלם נדבך נוסף שהיה פעם הכרחי כדי ליצירת אווירה של בחירות. כיום, כל אחד ואחת מאיתנו יכולים להתנתק לגמרי ולחיות כרגיל, בלי להקדיש מקום בשגרת ימינו לעובדה שעוד מעט ניקרא להשתתף בחובה ובזכות הגדולה ביותר של אדם שחי בדמוקרטיה. אני רואה אתכם מגיבים בחצי חיוך מר וציני. וזה בדיוק מה שכל כך רע בזה: כשאין אווירת בחירות, כנראה שבאיזשהו מקום נסתר במוחנו אנחנו כבר קצת בשלים להיעלמות שלהן. משהו אומר לנו: היה לי מספיק, אפשר גם בלי.
וזה מפחיד.