אמרו שיש כאן דור אדיש, התרפקו על הפגנת ה-400 אלף בשנות ה-80, והנה – לצאת לרחובות זה כל-כך המאה ה-21
זו הערכה שיש לה על מה להתבסס, שסוג כזה או אחר של שינוי במערכת המשפט ייכנס בסופו של דבר לספר החוקים של מדינת ישראל. אבל אי אפשר לומר שכל זה קרה ללא פייט, וללא פייט שהיו לו כמה הישגים משמעותיים, ובראשם הסבת תשומת הלב העולמית (וחשוב מזה: תשומת הלב של המשקיעים ושל העסקים הגדולים) אל אי השקט שפוקד את ישראל.
איך הצליחו המתנגדים לממשלה ליצור אדוות בעלות תהודה עולמית? ברגליים, בגרונות הצועקים ובשלטים המונפים. השבועות האחרונים המחישו לכולנו כי הפגנה ברחובות היא עדיין אחד מאמצעי השיווק הכי טובים שיש. כרזות, דגלים וזוג רגליים שמוכנות לצעוד ברחובות ולעמוד בכיכרות גם במזג אוויר קר וגשום הם "טכנולוגיה" בת אלפי שנים, שאין בה אפילו לא גרם של תחכום. והנה, הפלא ופלא: לעובדה שאנשים יוצאים מהבתים שלהם ומתייצבים ביחד, בהמוניהם, אין תחרות כאמצעי שיוצר אימפקט.
ולמי שמביטים מעבר לסיטואציה הפוליטית הסבוכה, יש פה גם לקחים שאפשר להפיק: הדיגיטל לבד לא עושה עבודה, הוא נטול מאסה. מנגד, הרשתות משמשות כאמצעי תודעה, הפצה, ארגון, ותפעול לעולם הפיזי – הדיגי-פיזי. הדיגיטל אולי הפך לתנאי הכרחי לארגון מחאה ציבורית, אבל התקשורת הממוסדת והנוכחות בשטח הם כבר על גבול התנאי המספיק. ועכשיו, קדימה צעד.