כל המפלגות, כל הקמפיינים. למה הם אמרו מה שהן אמרו, והאם זה הלך להן
לפיד (יש עתיד). מנהלי הקמפיין בחרו עבורו בקו שאומר: אני ראש הממשלה עכשיו, יש לי מדינה לנהל, אני לא מתלכלך בקטנות. אפשר להבין את היתרונות: הרי שגרת עבודתו של ראש ממשלה מקלה מאוד על נקיטת צעדים שתמיד יהיה להם אימפקט תקשורתי, אולם קל להגיד שלכאורה הם "ממש לא קשורים לקמפיין".
אבל היו גם חסרונות: לא אחת נראה היה שאין בכלל קמפיין. זאת למרות שיש עתיד מחזיקה באחד ממערכי השטח הנאמנים והחזקים ביותר. משהו שם היה לא יצירתי מדי, משחק על תיקו מדי, בוחר בקורקטיות ואי-התלהמות מול היריב שעושה המון רעש. מצד שני, לפחות בהזדמנות אחת – סוגיית ההסכם על הגבול הימי עם לבנון – קמפיין לפיד היכה בבטן הרכה של קמפיין נתניהו, כאשר נקט טקטיקה שנגנבה בשלמותה מספר הקסמים של ביבי: להשתלט על סדר היום ולהוביל אותו. פתאום, כולם רק מגיבים (כולל נתניהו, שמצא את עצמו ניצב כנגד כל מערכת הביטחון לדורותיה) בעוד שהוא לפיד היה "מפקד האירוע" ושלט בכותרות החדשותיות. לא פייר? אולי. אבל לא הוא המציא את השיטה.
נתניהו (הליכוד). הרפלקס המותנה דורש מאיתנו, כמו תמיד, להסיר את הכובע בפני גאון התקשורת בעל אלף הטריקים. אבל אם מצליחים להתגבר על אחד מהבולטים שבטריקים האלה (דהיינו: אמרת אתמול משהו ואתה מתחרט? שכח ממנו בלי למצמץ, כי אף אחד לא זוכר) ואם עושים ספירת מלאי של כל הפניות והפיתולים של הקמפיין, מבינים לפתע שנתניהו מצא את עצמו לא פעם מתמודד עם קשיים בכיבוש סדר היום. ובנוסף, נתניהו התמודד עם ספינים שכבר לא תמיד עובדים, עם בודקי עובדות שפעילים ברשתות בנוכחות מוגברת יחסית לעבר ועם ספקנות ותחושה מסוימת של "מכירים אותך, מה הלאה".
הוא התחיל עם סוגיית יוקר המחיה, עבר ל"ממשלת האחים המוסלמים" הישן והטוב (כלומר הרע), המציא את עצרות ה"ביבי בא" וקלט במהירות שאקווריום זכוכית הוא דבר לא מדהים מבחינת הזיכרון הקולקטיבי שלנו. בהמשך, כאמור, הוא מצא את עצמו מובל ולא מוביל בסיפור ההסכם עם לבנון, שניתוח סקרים (הפורטה המסורתי של נתניהו) היה מעלה מלכתחילה שלעם לא ממש אכפת ממנו. משם דילג לעבר סוגיית הביטחון האישי על רקע המצב הביטחוני. נקודה שאכן משפיעה על כולנו – אלא שבדיוק אז הממשלה שנואת נפשו החלה בשורה של מעצרים וחיסולים שלא היו כמותם שנים.
בין לבין היו בדותות (שגם אם לא אמר אותן במו פיו, העקבות שלהן מובילות לכל הפחות לתומכיו) שהפעם, כנראה, הן כבר יותר מדי. למשל, שמרצ תפעל כביכול נגד ברית מילה, או שמוצאם של האשכנזים השמאלנים הוא בנאצים שהסתננו לישראל, או שרעייתו של יאיר לפיד היא מיסיונרית ישועית, או שהוא יורה על הקפאת המשכנתאות (צעד שאת משמעותו הקיצונית הסבירו מיד עשרות כתבים, פרשנים ובודקי עובדות ואז נתניהו נלחץ ואמר שהוא בכלל התכוון לארנונה). בימים האחרונים של הקמפיין, כבר עבר נתניהו לתצוגת "תחזיקו אותי, אני מאבד את זה" עם סרטונים מוזרים ורצף ראיונות יומיומי בערוץ הבית, 14.
מכל ניסיונותיו, ההצלחה הגדולה שלו בכיבוש סדר היום הייתה הספר האוטוביוגרפי שהוציא. אלא שגם שם היו פה ושם חריקות, כשהיד העורכת שערכה את הספר התעקשה לפתוח את קופת השרצים שנקראת "מה קרה או לא קרה על המטוס בסבנה", או למה בתו נעה לא מופיעה לצד ילדיו בהקדשה למשפחה. למזלו, הדיון בשאלה התפוגג במהירות מסדר היום הציבורי. כמו גם עדותו של ניר חפץ בערוץ 13. חושיו של העם קהו מזמן, ונתניהו יודע את זה.
אבל מי שמחפש בנרות חריקות וצליעות בקמפיין של נתניהו, צריך לזכור שהוא לא אמור ולא מנסה להעביר אליו את מצביעי מרצ, אלא לעשות שני דברים: האחד – למצות עד תום את בסיס התומכים הרחב שלו, על מנת שכל אחד ואחת מהם יגיעו לקלפי; והשני – לשלוט עד כמה שאפשר ביחסי הכוחות העדינים בתוך הגוש שלו כדי שלא תיווצר שם קניבליזציה כאשר בן-גביר יתחזק יותר מדי על חשבון הליכוד עצמו. כאשר הוא מנסה לשלוט בסדר היום, ככל הנראה הוא יודע שבחלק מהפעמים התוצאה מעט מלאכותית ולא מוצלחת. ועדיין, זה לא משנה: מה שמשנה הוא שבכך הוא מגבש את הבייס הליכודי סביבו אל מול הדמון הנצחי, "השמאל".
גנץ (המחנה הממלכתי). הרקע הצבאי של גנץ ניכר פה היטב. ואנחנו לא מדברים על התדמית הביטחוניסטית תכולת העין, שבאמצעותה ממתגים אותו בקמפיין, אלא על הניתוח ואופן המחשבה. כי מה אומר בעצם הקמפיין של גנץ? "כיוון שהסקרים מצביעים על נתון דו ספרתי נמוך של מנדטים, מה שהופך את לפיד ולא את נתניהו למתחרה הישיר שלי, אז אין לי ברירה אלא לחתור לתרגיל הבקעה מבריק". לא לניצחון קונבנציונלי, שכנראה סיכוייו נמוכים מאוד, אלא למשהו שמבחינה רעיונית הוא דומה למהלך המכריע של מלחמת יום הכיפורים: מנחיתות מוחלטת, לצליחה של התעלה ואיגוף הארמיה השלישית מתוך שטח מצרים עצמה.
לכן, קמפיין גנץ הציג את לפיד כמי שהמתמטיקה נגדו: במצב התיקו הבין-גושי הנוכחי, אין לו אפשרות להקים קואליציה. ואילו לגנץ עצמו יש בכיס פתרון סודי, מפתיע, שיאפשר התרה של הפלונטר באבחה מוחצת אחת, בהובלתו. לא כל אחד יכול להבין את הפיתול הלוגי המבריק (אם יצליח, כמובן). לכן גנץ רק מישיר את מבטו, קובע שרק הוא יכול ומבקש מאיתנו שנסמוך עליו, יש לו כבר פטנט בשרוול.
למה הוא רומז? האם הוא מדבר על להיות השושבין שיביא אל החופה את החרדים (שצפויים לאבד מצביעים לטובת בן-גביר)? או אולי, האם הוא יהיה זה שיגרום לכמה ח"כים מהליכוד לערוק ולהטות את הכף? האם הוא רומז על הסכם שבמסגרתו נתניהו יסכים – עד שענייניו המשפטיים יתבררו – לשבת בצד כח"כ בכיר, נניח כיו"ר ועדת החוץ והביטחון, בעוד שגנץ ראש הממשלה של קואליציה ביחד עם הליכוד ולפיד משקיף מהצד ושואל את עצמו איך עשו לו את זה? המצביעים יכולים רק לנחש. ומבחינת גנץ, אם הוא ישכנע מספיק מהם שכדאי להם להמר עליו כפתרון למצב התקוע – הוא עשה את שלו.
בין לבין, גם גנץ ממנף את תפקידו בעל החתימה התקשורתית הגבוהה כשר ביטחון. עד כדי כך, שלעתים נראה שהוא כפוף רק לעצמו. גם זה תורם למיצובו הציבורי כראש ממשלה דה-פקטו, לפחות בנושא הביטחוני הכל כך משמעותי בתקופה של רתיחה בשטחים.
בן-גביר וסמוטריץ' (הציונות הדתית). עם רוח גבית מאבא-ביבי, בן-גביר עשה את דרכו אל המיינסטרים הישראלי באמצעות שני עקרונות פשוטים: האחד – הוא יושב הפאנלים הקשוב והצייתן ביותר. כל תוכנית בישול בערוץ הקהילתי בכרכור שנתקעה בלי מרואיין יכולה לסמוך על זה שהוא תמיד יבוא; והשני – "הקים את לשכתו ב-". כלומר, תנו לו נקודה בוערת ונפיצה – הוא כבר שם, לא רק מגיב אלא גם מניע את האירועים.
נישאת על הפחדים וההססנות של מערכות החדשות מ"מה יגידו הצופים", מסריה של הציונות הדתית עברו מסע נרמול מזורז. הגזענות הישראלית כבר הייתה שם, לרוב עמוק בתוך הארון. היא נמצאה תמיד בשיחות משפחתיות, בפרלמנטים בבתי קפה, באנחות הרווחה הקולקטיביות כאשר מתברר שבתאונת דרכים רבת נפגעים ההרוגים אינם יהודים. הקמפיין של בן-גביר ועמיתו-מתחרהו סמוטריץ' הוא לא המחולל שלה. הם רק הסירו מעליה את המסכות ואת הצביעות ושאלו: תודו שזה מה שאתם רוצים, נכון? במידה מסוימת, ישראל צריכה להגיד להם תודה. עדיף שכולנו נדע איפה אנחנו עומדים.
העבודה ומרצ. כל הניסיונות להדביק את שתי הסרבניות לכדי רשימה אחת נכשלו לפני הבחירות, אבל פה אנחנו יכולים לעשות מה שאנחנו רוצים (ותסלחו לנו, מרב וזהבה). אנחנו מחברים את השתיים ביחד, כי קשה מאוד להבדיל בין הקמפיינים שלהן. שתי מפלגות שהן שרידים עגומים למה שהיו פעם, עם קהל אוהדים שמזכיר את הטורים העגומים של עלי מוהר המנוח על הקבוצה שאהב, הפועל תל אביב. איך פירקנו אותם עם הפסד 0:1 כביר, כמו שקרא לזה.
אם מחפשים בפינצטה, מוצאים שהעבודה ניסתה לשבור ימינה ולהציג את עצמה כביטחוניסטית שיודעת להציג הישגים בקואליציה קצרת החיים (למשל, המאבק בפשיעה במגזר הערבי) ולחבק גם את המתנחלים, בעוד שמרצ דבקה יותר במסרים שעסקו בזכויות. ממילא הכול נשכח בישורת האחרונה שהוקדשה לגעוואלד, געוואלד ועוד קצת געוואלד.
ש"ס ויהדות התורה. גם פה אנחנו מצמידים שתי מפלגות, אבל הפעם כאלה שאומנם שונות מאוד באוכלוסיות שאליהן הן פונות, אבל דומות מבחינת האיומים עליהן: שתיהן התמודדו מול הנטייה של הציבור שלהן ימינה ללאומנות הסמוטריצ'ית והבן-גבירית. מה עושים במצב כזה? קצת עושים נו-נו-נו עם האצבע ומזכירים את הרבנים, את הערכים של הבית ואת דין תורה. וגם לסמוך על זה שהבוחרים לא ישברו את המסורת, הרי מסורת היא הערך המכונן של הקהילות הללו.
חד"ש-תע"ל, רע"מ, בל"ד. האכזבה מהישגיו של מנסור עבאס במה שהיה אמור להיות "ממשלת השינוי" חוללה התפוררות של ממש בפוטנציאל ההשפעה של החברה הערבית. הבון טון של המצביע הערבי, לאורך רוב הקמפיינים, היה: עזבו אתכם, מי מצביע בכלל. את סימני החיים גילו שלוש המפלגות הקטנות רק כשהבינו שהפעם זה רציני – הן בסכנת הימחקות. עודה אפילו עבר לקריאה שהופנתה למצביעים היהודים: הצילו אותי. כמה עצוב שגם את הקמפיינים שנועדו להעיר בסטירה את הבוחרים ולהעלות את אחוז ההצבעה – חוללו לרוב תנועות חוץ פרלמנטריות. האין-קמפיינים של המפלגות הן עוד לבנה במבנה העגום של החברה הערבית בישראל: חמישית מאוכלוסיית המדינה לא מקבלת ייצוג נאות בבית הנבחרים. אולי זה טרנד שהולך טוב עם מה שאמרנו על קמפיין בן-גביר.
ליברמן (ישראל ביתנו). כשהוא כנראה מגובה בנתונים שמצביעים על בסיס מצביעים קבוע, גם אם לא בדיוק מדהים, ליברמן בעיקר שמר על שקט תעשייתי. פה ושם הצביע על הישגיו כשר האוצר והקפיד לטפח בטוויטר דימוי של אדם די משעשע שבקיא היטב בסצנת הספורט. וזהו, בערך. האם זה יספיק?
איילת שקד. במסיבות עיתונאים, בנאומים ובכותרות שסיפקה חדשות לבקרים שקד שמרה על קו אחיד שכולו כשל לוגי. "נשמתי שייכת לך, הו מנהיג כביר", היא התחננה בפני נתניהו, "סלח לי כי חטאתי" (ועדיין הוסיפה לכהן בממשלת השינוי). והוא, נתניהו, לא הסתיר לרגע את כוונותיו לשתות את כל קולותיה עד האחרון שבהם. אבל אם כולך חרטה וצער על חטא ההליכה עם בנט, אז באמת מדוע לא לפרוש ולהורות לתומכים להצביע לליכוד? ואם את רצה עד הסוף, למי בדיוק את פונה? שקד והקמפיינרים שלה, כנראה, רואים לנגד עיניהם מין נפתול טיפוסי שכזה, עם כיפונת סרוגה, סנדלים וסעיף תחביבים שכולל קירוב לבבות וטיולים בנחל עמוד. שקד הימרה על תת-נישה כשפנתה לציבור הדתי-לאומי, שרוצה לשבת עם נתניהו, אבל לא רוצה לבחור מחל ולא בסמוטריץ' בן-גביר. בשביל לעבור את אחוז החסימה עם תת נישה נחוצה עזרתו של היושב במרומים.