הכתבים הצבאיים ממשיכים להדהד את מסרי הצבא, כאילו האסון לא אירע מעולם
השבעה באוקטובר היכה את כולנו בתדהמה – לא רק מפאת האזהרות החוזרות ונשנות לאורך השנה האחרונה, כי התחיקה המשטרית מחלישה את כוח העמידה הלאומי; לא רק משום ערמות המודיעין הגלוי שאיש לא שעה אליו; ולא רק משום היוהרה, הקונספציה, והחשיבה התבניתית שמאפיינת את מי שלבש מדים לראשונה בגיל 18 וממשיך ללבוש אותם באמצע שנות החמישים שלו. האסון היכה אותנו בתדהמה, לא פחות בשל העובדה כי תושבי יישובי הספר הופקרו לנפשם, ורבים מהם נלחמו באגרופים חשופים מול אלפי מחבלים, בלי שהצבא החזק ביותר במזרח התיכון ושנהנה מתקציבי עתק, זה שאמור היה להגן עליהם, עשה את מה שהוא היה אמור לעשות.
מציאות כזאת היתה אמורה לגרום לתקשורת להעלות שאלות, תהיות, ולא לקבל כמובן מאליו את הצהרות הממשלה והצבא מאז האירוע הקשה ביותר שפקד את מדינת ישראל מיום היווסדה.
בפועל, חמישה חודשים מאז האסון, והמסרים שמתקבלים מצד הממשלה ומצד הצבא מתחילת הלחימה, מתקבלים כמעט ללא ביקורת באולפנים – גם היום.
יתרה מכך, הכתבים הצבאיים והכתבים לענייני ביטחון, שהיו אמורים להטיל ספק במי שסיפר לנו שחמאס "מורתע" ובמי שהפקיר את תושבי הגבול, מתפקדים כבובות פיתום אנושיות של אותם קצינים, כאילו מדובר בדברי אלוהים חיים.
ולא כך, אפילו רחוק מזה.
בפועל, פרט לקומץ צדיקים בסדום שאפשר לספור אותם על שלוש אצבעות, הכתבים הצבאיים והכתבים לענייני ביטחון, ואפילו הכתבים בעלי השם המצחיק "לענייני ערבים" משמשים כדוברים שקופים של אותה מערכת שכשלה כישלון כה חמור ומהדהד בשבעה באוקטובר.
דוברים שקופים, כי הם לא לובשים מדים.
מבחינה זו, דווקא הדוברים הרשמיים, לרבות הדוברים הצבאיים, הרבה יותר אותנטיים, אנחנו יודעים מי הלקוח שלהם – הצבא, ואת מי הם משרתים – את הצבא.
אבל העיתונות אמורה להטיל ספק, לבחון, להצליב, לעמת מספר נקודות מבט, להציג חלופות, להעלות קושיות, לעשות את החיים קשים למי שמספק לה את אותו סיפור שהיא כבר שמעה בכל הפעמים הקודמות.
ויותר מכולם, הכתבים הצבאיים לא עושים את זה. גם עכשיו. גם היום.
מזלם הרע (והאמת שגם מזלנו הרע) שהם לא זוכים לפנסיה כבר בגיל 43 ומשתחררים (וכן, אנחנו כועסים).