הקשר הצהוב על דש המקטורן של האורחים באולפנים מוציא אותנו מדעתנו. עד כדי כך
מדינת ישראל לא ידעה אירוע כה מעורר פלצות כמו השבעה באוקטובר, ולא התקרבה לדעת אירוע שבו 250 ישראלים וישראליות, מתינוקות בני מספר חודשים ועד מבוגרים בני למעלה מ-80, נחטפים מביתם ונשבים.
במצב עניינים רגיל, כלל לא היה צריך קמפיין על מנת שהמדינה תציב את החטופים בעדיפות עליונה, ודאי לאחר כישלון כה מהדהד בקיום החוזה הכי בסיסי בין אזרחים לבין מדינתם וצבאם – הענקת ביטחון לתושבים, ובפרט לתושבי יישובי הספר.
ועם זאת, המציאות גילתה לנו, שגם עובדה כה בסיסית, שאמורה להיות מובנת מאליה, אינה מובנת כלל ועיקר – ושחרור החטופים לא עמד ולא עומד בראש סדר היום של הממשלה.
איך אנחנו יודעים?
כי לו החטופים היו עומדים בראש סדר היום של הממשלה, אז הרבה לפני הכניסה הקרקעית אפילו, הממשלה היתה שמה הצעה על השולחן לשחרור החטופים. למשל, כנגד מספר גבוה של אסירים פלסטינים ועצירת האש. וגם בלי שממשלת ישראל שמה הצעה כזאת, היתה אחת על השולחן, כבר בימים הראשונים למלחמה – אחת שכללה את כל האזרחיות והאזרחים.
שלא לדבר על כך, שניתן היה להמשיך את עסקת הנשים והילדים –
ממשלת ישראל סירבה לקבל 10 חטופות וחטופים חיים שהיו יכולים להיות איתנו היום, בטענה כי החמאס לא עמד בעסקה ו"סיפק" שבע נשים ושלושה מבוגרים, במקום 10 נשים.
בפועל, המציאות הוכיחה שהמלחמה מתועדפת לפני השבת החטופים.
איך פותרים את הדילמה? מספרים שהלחץ הצבאי עוזר לחטופים. זו הסיסמה שליוותה ומלווה את האולפנים מאז השבעה באוקטובר (ע"ע). מה קורה בשטח, בעקבות הלחץ הצבאי: חמאס הקשיח את עמדותיו, וחטופים נהרגו בשל הלחץ הצבאי.
עולה מאלה, כי מי שצריכה לקבל החלטה כי היא מתעדפת את החטופים היא ממשלת ישראל, ולא כל גורם אחר. מנגד, הסקרים, ובעיקר של תומכי הימין מגלים שרוב בקרב תומכי הקואליציה של השישה באוקטובר מעדיף את המלחמה על פני החזרת החטופים. לכן הממשלה לא מפגינה תחושה של דחיפות להחזרתם, כי קואליציה היא לפני הכול, ומניעת בחירות היא לפני הכול.
במצב כזה, על קרובי החטופים מוטלת משימה ברורה: להפעיל את המנופים הציבוריים על הציבור ועל ממשלת ישראל, על מנת שזו תעשה את המוטל עליה ותחזיר את החטופים, לפני שנוספים ייהרגו. זה גם מה שאומרת תמי ארד, וכך גם שוחררו שבויים וחטופים לכל אורך ההיסטוריה הישראלית.
אז מה הבעיה שלנו? ולמה אנחנו חייבים להיות תמיד נגד?
הרי אין מי שלא מדבר על החטופים, ואין קרובי משפחה שלא תופרים ראיונות באולפנים; רבים באולפנים עונדים דיסקית שעליה מצוין שהלב שלנו שבוי בעזה, ורבים יותר עונדים את סמל הקשר הצהוב המסמל את התפילה להחזרתם.
אז זהו, שהבעיה שלנו היא שהחטופים הפכו למשאלה.
כל דובר רשמי מייחל ומתפלל לשובם, כל כתב צבאי שאוכל מהיד של דובר צה"ל (ע"ע) עונד את הקשר הצהוב על הז'קט השחור הגדול שלו, ובו בזמן מספר לנו איך הלחץ הצבאי אמור לעזור לחטופים גם לאחר שנודע שבניינים קרסו עליהם, או ששאפו גזים רעילים שהוחדרו למנהרות.
והקרובים עצמם? נשחקים באינספור מסעות בעולם, מעלים קמפיינים בסכומים אדירים, שקוראים למדינות העולם לפעול לשחרורם.
אבל מי שיוביל לשחרור החטופים הן לא מדינות העולם (אלא כמחווה אינטרסנטית של חמאס למדינות שאזרחיהן בין החטופים), אלא אך ורק ממשלת ישראל.
והדילמה, היא לא פשוטה, אבל רק באחרונה היא מתחילה להישמע – החזרת החטופים תובעת לכל הפחות הפסקת אש ארוכה, ואולי אף את הפסקת המלחמה. ואם קרובי החטופים, או הקמפיין שקורא לשחרורם, רוצים לפעול למען קיצור תקופת השבי, הם צריכים לחדד את הדילמה ולשים אותה על השולחן – זו המשמעות של "עושים הכול לשחרור החטופים", ואין בלתה.
הקשר הצהוב על הז'קט, התפילות, והייחולים לא יחזירו אותם – אלא רק יהפכו אותם לענן מופשט, למריחה שנועדה להשאיר אותם שם.
ואנחנו רוצים שהם יחזרו אלינו, כי זו החובה הכי בסיסית של המדינה ושל הצבא שהפקירו אותם בשבעה באוקטובר.
כמה שזה פשוט, ככה שזה מכאיב ומכעיס.