איך הפכה ישראל מצורעת, למרות שהיתה אמורה להיות מחובקת. ולמה אנחנו מתקשים להבין את התופעה המוזרה הזאת
השבעה באוקטובר תפס אותי בברטיסלבה, במפגש מקצועי של רשת PROI שאליה אנחנו משתייכים.
היה קשה להבין מרחוק את גודל האירוע, אבל רק כאשר, מאוחר יותר בערב, שלחו אלי עמיתי מרחבי העולם צילומים של בתי הפרלמנט ובתי העירייה בבירות מרכזיות בעולם, מוארים בצבעי דגל ישראל, הבנתי שאנחנו חווים אירוע תקדימי.
בימים הראשונים, שעה שניסינו לעכל את האסון שפקד אותנו, ישראל זכתה לחיבוק שלא ידעה כבר עשרות בשנים. ועוד לפני שסימני הדם התייבשו, או מוצתה מחסנית סיפורי הגבורה, התחלפה האהדה הזאת בהוקעה חריפה.
האסון עדיין מוזכר, אבל הרושם נמחק. בעולם כולו ישראל ספגה וממשיכה לספוג קיתונות של ביקורת קשה, זעם, קריאות לסנקציות, החרמה ושאר עונשים הנהוגים בזירה הבינלאומית.
לא צריך לברוח להאג הקפואה, כדי להבין עד כמה אנחנו לא אהודים בעולם. זה קורה באוניברסיטאות (האנטישמיות), בכנסים הכלכליים (אנטישמיים), באו"ם (ברור שאנטישמיים), ואפילו במועדוני המוסיקה האלקטרונית בעולם (אלה הכי אנטישמיים). אפילו נאום התודה של יובל אברהם שזכה בפרס לסרט הדוקומנטרי הטוב ביותר בפסטיבל ברלין כונה על-ידי יערה שפירא מהתאגיד "אנטישמי".
אז איך זה שנטבחנו והעולם כולו נגדנו, ומה הקשר לתמונת המציאות שאנחנו מקבלים מדי ערב.
ואולי האם האסון שפקד אותנו שפשף את המנורה של אלדין, שהקפיצה את השד האנטישמי?
אז זהו, שלא.
התקשורת דוברת העברית בישראל התאפיינה מאז ומעולם בראייה מאוד מקומית של האירועים – זה קשור לכך, שרק בישראל מדברים בעברית (השוו את זה לתקשורת הערבית, למשל, שמשודרת בכל המדינות דוברות הערבית, או הצרפתית, האנגלית ועוד); לכך שאנו סוג של מדינת אי וירטואלית, וגם לאתוס המקומי, שאומר שהעולם כולו נגדנו.
מאז השבעה באוקטובר, אנו מתבוססים בדמנו, ורואים את המציאות בעיקר דרך העיניים של הגורמים המוסמכים – ובעיקר, הממשלה, והצבא.
האסון שפגע באלפי אזרחים ואזרחיות סיפק אינספור סיפורי בלהה וגבורה, וגם בו התקשורת, באופן מובן, עסקה ועוסקת בעצם עד היום.
גם הרצון (המובן משהו) להגיב ולנקום את המעשה פיכה ומפכה בציבור, וגם באנשי התקשורת, שבתקופות כאלה מתפקדים כסוג של קציני מורל, ולאו דווקא כמי שמבקרים את המדיניות, או את התבונה מאחוריה.
כך, הציבור הישראלי נחשף אך ורק לתמונות מישראל, לסרטי הלוחמים, לסיפורים מהאסון, אבל כלל לא נחשף למתחולל מעבר לגבול. בזמן הזה, העולם, שהזיל איתנו דמעה ביום האסון ובימים שאחריו, נחשף יותר ויותר לממדי ההרס בעזה. כי עבור העולם, דם אזרחים שווה לדם אזרחים, ואין הבדל מהו מוצאם או דתם. ועבור העולם, החלש תמיד יזכה לאהדה מול החזק, ששולח לעברו את הצבא העוצמתי ביותר במזרח התיכון.
ועוד משהו, עבור העולם, פשע לא יכול להיענות בפשע גדול פי עשרה, ודאי אם מי שנפגע ממנו הם אזרחים.
האסון הישראלי הסתיים בתשעה באוקטובר (לא כולל החטופים), עבור העולם – האסון העזתי מתקיים מדי יום.
בפועל, הרשתות הזרות, ולא רק הערביות, לא מפסיקות לשדר את המראות מעזה. כך, שעה שאנו מוסיפים לעסוק בהשלכות האסון (יישובים מפונים בצפון ובדרום, חיילים שנהרגים ונפצעים מדי יום), אבל לא באמת חשופים למראות מעזה (הצבא לא מתיר לצלם, אבל גם לו היה מתיר, הם לא היו משודרים בערוצים בעברית), העולם חוזה באסון הומניטרי של ממש – הרס גורף, עשרות אלפי הרוגים בלתי מעורבים, מחנות פליטים, ילדים גוועים מרעב וקבורים תחת ההריסות, תושבים מדללים מי ים בסוכר כדי לשתות ועוד ועוד.
שתי נקודות המבט השונות האלה הן המקור לפער העצום שמתקיים בין התפיסה העצמית שלנו כקורבנות של מפלצות אדם נאציות, לבין התפיסה העולמית שקובעת, כי פשע לא יכול להיענות בפשע גדול יותר, וכי ישראל אחראית ואשמה בפשע הומניטרי שמושת על אוכלוסייה בלתי מעורבת.
האם הסנטימנט האנטי-ישראלי מתדלק סנטימנט אנטי-יהודי, סביר להניח שכן.
האם המקור לסנטימנט האנטי-ישראלי הוא אנטישמיות? סביר להניח שלא. הרי העולם מחבק את המדע הישראלי, הכלכלה הישראלית, הטכנולוגיה הישראלית, ואפילו את התרבות הישראלית, וכולנו יהודים. ועוד לא התחלנו לדבר על היהודים הלא ישראלים, שתופסים עמדות מפתח במדינות רבות בעולם.
ואולי, השימוש האינפלציוני בתואר "אנטישמי" מייצר לנו חיים קלים?
כי אם הם אנטישמיים, אז מדובר בשנאת יהודים ותו לו, ואנחנו פטורים מביקורת עצמית.
כי בכל מקרה ישנאו אותנו.
אז זהו שלא.