5 טיפים למתמודדים בבחירות (שוב)

מול ציבור שאין לו סבלנות או קשב לעוד קמפיין, האם למפלגות נותר עדיין מה לעשות? האם נותרו באשפה שלהן חצים מיוחדים שעדיין לא נורו? כן, והנה כמה מהם

לפני הכול, מה הסיפור שלך?

ממשלת בנט, שסיימה את דרכה אחרי בקושי שנה, כשלה אומנם בתחזוקת המבנה הפוליטי הבלתי אפשרי שלה. ולמרות זאת, היא הותירה אחריה אפקט, שלפחות בשלב הפתיחה של מערכת הבחירות, יהיה נוכח מאוד: טשטוש ההבדלים הרעיוניים בין המפלגות. לאפקט הזה יש צד חיובי: הוא סימן לבוחרים אילו מפלגות ואילו אנשים מסוגלים להניח בצד שסעים פוליטיים ישנים, ולעבוד בענייניות כדי לקדם את ענייניה הבוערים של המדינה. אבל מנגד, "האזרח הקטן ממשאל הרחוב" עלול לתהות בינו לבין עצמו: אם מפלגות שאמורות להיות שונות אלה מאלה בצורה קיצונית יכלו לשבת ולעבוד ביחד, אז בעצם מה מבדיל ביניהן?

היעדר הבחנה בין המפלגות הוא נקודה מכרעת. וזו לא רק הבעיה של המפלגות שישבו בקואליציית בנט-לפיד ואיבדו את הייחוד שלהן. זו גם הבעיה של כל מי שאינו הליכוד ב"גוש נתניהו" – ושבחוסר הבידול שלו מזמין את המצביע שתומך בגוש לעשות קיצור דרך ולבחור באורגינל, נתניהו (ואכן, נתניהו נוהג תמיד לסיים מערכות בחירות בקמפיין שתיית קולות אגרסיבי על חשבון חבריו הנאמנים לגוש).

לכן, אם את או אתה קמפיינרים של מפלגה, אתם חייבים למצוא את הסיפור שלכם, הסיפור של המפלגה; את הסיפור הייחודי והמגייס, שפונה לקהל שתומך או שעשוי לתמוך. ואחרי שהסיפור הזה נמצא, עסקו מיד בשאלה כיצד לייחד ולבדל את עצמכם.

 

הנגטיב מאחד

אסור לשכוח: בבחירות, כמו בכדורגל, אנשים אוהבים יותר לשנוא מאשר לאהוב. למרות שזה עלול להיראות כך, הקביעה הזו לא מתנגשת עם הסעיף הקודם אלא משלימה אותו. כלומר: זה הסיפור שלי, זה מה שמייחד אותי – ואני לא כמו "הם", אני לא כמו היריב השנוא, תראו מה "הם" מתכננים. הבחירה היא לא בין סיפור מגייס לבין קמפיין נגטיב. סיפור מגייס הוא נקודת ההתחלה, חובה; ומהרגע שיש סיפור מגייס, אפקטיבי יותר להתאחד סביב תמונת המראה שלו.

מועמדים ומתמודדים אולי יגידו: "כן, אבל קיטוב השיח והשסעים בחברה הישראלית הם חתיכת נושא כבד. העם מרגיש נקרע, העם לא יקבל עוד הקצנה של השיח הנגטיבי, והבחירות בין השאר הן גם על זה. לכן, לא אוכל לקבל הצעה לנהוג כך". כל הכבוד, נכון מאוד ואף מרגש. ולכן, הרגע ניסחת בדיוק מה אתה לא, ומה יהיה הנגטיב המאחד שלך.

 

אמצו כתבים

באופן מסורתי, כותרות וסיפורים עיתונאיים נולדים משום שלכתבים תמיד היו מקורות שמונעים מתוך אינטרסים, יצרים, כעסים, עלבונות ותככים. דורות של כתבות וכתבים לענייני פוליטיקה למדו מהקולגות הוותיקים שלהם, שהעיקרון המנחה של טיפוח מקורות איכותיים הוא "חפש את המאוכזב". אבל כיום, בתקשורת שבה כמעט אין יותר עיתונאים שמתיימרים להיות אובייקטיבים, המצב השתנה. כבודו של המקור המאוכזב במקומו מונח (בחושך, לבד). אך כיום, המוטיבציה המשמעותית של עיתונאים היא להיות טאלנטים ולצבור קהל אוהדים. לקיחת צד היא חלק מהמיצוב שלהם כטאלנטים, והיציאה מארון העמדות הפוליטיות היא הדרך שלהם למגנט אוהדים.

וזו לא תופעה שמאפיינת צד פוליטי אחד. כך זה, בין אם מדובר בעיתונאי שממצב את עצמו כ"הייתי שמאלני, אבל ראיתי את האור והפכתי לביביסט", ובין אם מדובר בעיתונאי שממצב את עצמו כמגן המבצר הדמוקרטי.

חפש את העיתונאי שיריץ אותך: הזן אותו בחומרים, תהיה זמין עבורו להופעות אצלו. כך, העיתונאי ישמש כפעיל פוליטי למענך.

 

במקום לקונן, צלול לביצה

הפוליטיקה אף פעם לא הייתה טורניר ספורט של ג'נטלמנים בריטיים. זה משחק מלוכלך. אלא שעכשיו, המשחק כבר לא מלוכלך אלא מטונף. במגרש שהוא הרשתות החברתיות יתייצבו מולך גייסות שלמים של פייקים, בוטים, אווטארים, בובות גרב, צילומי מסך מזויפים עם דברים שלא אמרת, צילומי וידאו מהונדסים עם דברים שלא עשית ומערכים שלמים של הכפשה. וכל ציוץ ויראלי מטופש מאיים לזלוג אל המדיה הממוסדת ולהפוך למשבר.

מה זה אומר מבחינתך? שאין ברירה, וצריך לקפוץ לתוך המים העכורים האלה. בתחום הזה, דבר לא קורה מעצמו, ומושקעים בו סכומי עתק. גם אתה צריך להיות מוכן להשקיע. אם שימוש בארסנל בוטים הוא לא דרכך – כל הכבוד (באמת!). אבל במקום לעמוד מנגד בחוסר אונים, עשה את כל מה שצריך לעשות כדי לפרק ולחשוף אותם בזה אחר זה. אם זה דורש הקמה של גופי מודיעין של ממש, עשה את זה.

 

לאמץ שיטות של העולם המסחרי

העולם של עצרות בכיכרות והמתנה בנשימה עצורה לתשדירים בטלוויזיה כבר לא עימנו. אבל בעצם, הוא כן. כי גם כאשר כולם כולל כולם מבינים ויודעים כי "הם צריכים להיות ברשת", התוצאה היא רק אבולוציה של השיטות הישנות, בכלים טכנולוגיים חדשים יותר. צריך להיות מתוחכם מזה, לא להסס להביט למה שקורה כיום בעולם המסחרי – ולאמץ בחום מה שאפשר לאמץ. למשל, קמפיין משפיענים, אבל לא כאלה שבסך הכל ידקלמו תעמולת בחירות. הביטו, למשל, בקמפיין לעידוד נשים להקפיד על נידה. הוא תוכנן כך שיזלוג מהרשת לכלי התקשורת המסורתיים, כך שאפילו הסערה שמאחוריו והדיון הציבורי בעקבותיו הם חלק בלתי נפרד מהתוכנית.

טיקטוק היא זירה רותחת שמי שיזניח – יבצע פשע כנגד עצמו. אבל גם זו שפה שצריך לשלוט בה כדי לא להיראות מעין דוד מגושם שמנסה להיות מגניב כמו הצעירים. יש כיום יוצרי תוכן רבים בטיקטוק, שמתמחים בשיעורים וסרטוני הדרכה בנושאים שונים – מעמיקים, אך קצרצרים בהתאם למגבלות הפורמט. זו אומנות שצריך לאמץ. עוד שיטה שאפשר לייבא מהעולם המסחרי היא קווי אופנה ואביזרים. החוק אוסר עליהם להיות ממותגים מפלגתית. אבל החוק לא אוסר להדפיס עליהם מוטו שתפס, האשטג שמפנה לנכסים הדיגיטליים וכו'.

באחרונה עודכן חוק הבחירות ולראשונה מוטלת בו חובת שקיפות על תכנים פוליטיים ברשת. בפשטות, החוק מורה לסמן מי אחראי על מה. האם השינוי בחוק יהפוך מיידית לאות מתה? האם מישהו יטרח לאכוף אותו? ומה אתה תעשה כאשר כל השאר מצפצפים? אלה שאלות שייענו תוך כדי תנועה, כאשר מערכת הבחירות תעלה הילוך. אבל כרגע, מה שאפשר לומר הוא: אל תתנדב להיות הצדיק היחידי.