כל הארץ חזית, כל העם צבא: בן-גוריון מנסח את הקיום הישראלי
ממרחק של 73 שנה, הקמפיין האיקוני הזה שמור בזיכרון הקולקטיבי הישראלי כאילו מטרתו הייתה להעלות את המורל לנוכח מלחמת העצמאות הקשה מנשוא, ולומר לציבור שכולנו חיילים וחיילות, ושכל אחד תורם את שלו גם בשגרת יומו האזרחית. ואכן, אלו היו ימים שבהם לעיתים העורף האזרחי היה חזית. תושבי השכונות הדרומיות של תל אביב, למשל, היו בסכנה של ירי צלפים מיפו. ואילו תושבי חולון היו מאוימים על ידי כוחותיו של "צבא ההצלה" שהתבצרו בתל א-ריש הסמוכה.
במקור, לקמפיין הזה הייתה מטרה נוספת, מוכרת פחות: לערוך מפקד אוכלוסין מקיף כדי לאתר כל אזרח ואזרחית בני 17 עד 25, שיהיו כשירים לאחוז בנשק ולהילחם. זאת על רקע הממדים העצומים של האבדות שהלכו והצטברו (בסופו של דבר, עם תום המלחמה התברר שישראל הצעירה איבדה אחוז אחד מהאוכלוסייה שלה). בצבא שזה עתה קם החלה להתפתח מצוקת כוח אדם משמעותית. לכן, מאחורי אתוס הרעות ומאחורי המילים המהדהדות, הסתתרה גם מטרה קצת פחות הרואית: לתפוס משתמטים ולגייס אותם בכפייה.
אבל האימג' החזק של הכרזה נטולת הוויז'ואל, רק אותיות בטיפוגרפיה חזקה ובוטה, נשאר חקוק בזיכרון הקולקטיבי עד היום. הביטוי נלקח מציטוט של בן-גוריון: "כל הארץ חזית, כל העם צבא". כאן הוגדרה התודעה הלאומית באופן שלא השתנה בהרבה מאז ועד היום: ישראלים הם אף פעם לא סתם אזרחים, הם לא באמת יורדים אף פעם מהמדים הממשיים או המטפוריים שלהם. ישראלים הם אזרחים בהמתנה לצו 8, אזרחים שתמיד מצופה מהם להיות במערכה נגד משהו או מישהו.
בצילום: עטיפת הספר "כל הארץ חזית, כל העם צבא, כרזות מאוסף ציונות 2000, 1920 – 1960"