השליח שאולי רץ ואולי לא. הוגה הדעות הצרפתי שהמציא מיתולוגיה. ומשפחת המלוכה הבריטית שהפינוק שלה ברא מאפס מותג. למה מדבקת הפגוש 42.2 אומרת הרבה יותר מאשר מרחק של ריצה
800 מרתונים רשמיים מוזנקים מסביב לעולם מדי שנה (כלומר, מדי שנה נטולת מגיפות). ועורך המדור מתגעגע לכל אחד ואחד מהם. עליהם מתווספים אלפי אירועי חובבים. מיליוני נשים וגברים דקי גו ומהודקי בטן – אבל לא רק הם – משנים את כל אורחות חייהם ונמצאים במצב מתמיד של היערכות לריצה הבאה. מיליוני אחרים מסתכלים מהצד בקנאה, או רוטנים על סגירת מרכז העיר שלהם, מתנחמים בהמבורגר ורוטנים לעצמם שעדיף למות עם חיוך של כולסטרול על השפתיים. אלה גם אלה יידעו, אם יעירו אותם באמצע הלילה, לדקלם מיד את אורכה של הריצה הארוכה: 42 ק"מ ועוד 195 מטר.
הם גם יידעו לספר מאיפה נולד המספר הלא-עגול הזה: כמובן, זה בדיוק המרחק שכיסה הלוחם האמיץ פידיפידס לאחר הקרב בין אתונה לאימפריה הפרסית. פידיפידס המותש רץ מזירת הלחימה במרתון אל אתונה, בשארית כוחותיו זעק "ניצחנו!" – ומת. ולזכר ההישג האנושי הזה אנשים רצים עד היום.
אלא ששום דבר מזה, כמעט, לא נכון. נתחיל ממה שכן: בשנת 490 לפני הספירה אכן האתונאים גברו על הפרסים בשדה הקרב. ומה עם השאר? אז ככה: אין ראיות ממשיות לקיומו של פידיפידס, שבחלק מהאיזכורים הספרותיים שלו, שמו בכלל הוא פיליפידס. לגבי נסיבות הריצה, חלק מההיסטוריונים של העת העתיקה בכלל טענו כי היא נערכה לפני הקרב, ומטרתה הייתה קריאה לתגבורת. ולגבי המרחק? שזה לא ייתן לאף אחד רעיונות עוועים, אבל יש מקומות שבהן היא מתועדת כבת 240 ק"מ, ובאחרים למרחק הרבה יותר קצר.
אז איך הגענו ל-42.195? איך נולדות אגדות שהופכות לאתוס מותגי כובש. כך: ב-1896, לקראת האולימפיאדה הראשונה של העת החדשה שעמדה להיערך באתונה, חיפשו המארגנים אירוע שישמש כעוגן לתחרויות. מישל בריאל, פילולוג וסמנטיקן צרפתי, הציע להחיות את הסיפור של קרב מרתון. מאחר שהמרחק בין אתונה למרתון המודרניות הוא כ-40 ק"מ, הוחלט שזה יהיה אורך הריצה. בשנים הבאות מרתונים נערכו כשהמרחק הוא "בערך 40", בלי יותר מדי דיוק במדידה. ואז הגיעו הבריטים.
באולימפיאדת 1908, שנערכה בלונדון, דרשה משפחת המלוכה שהאירוע החשוב לא יטריח אותה יתר על המידה. כך נקבע שנקודת הזינוק תהיה במדשאה של ארמון וינדזור, ונקודת הסיום תהיה מול יציע המכובדים באיצטדיון האולימפי. המרחק נמדד: 26 מייל ו-385 יארד בדיוק, או בשיטת מדידה של בני אדם: 42.195 ק"מ. וזהו, המרחק הפך לרשמי. ובעצם, להרבה יותר ממספר רשמי.
כי "42 קילומטר ו-195 מטר" הוא מותג שיש מאחוריו סיפור. אנשים לא רצים 70 ק"מ או 30 ק"מ, למרות ששום דבר לא מנע מאף אחד לארגן אירוע כזה. ההברקה מ-1896 של מישל בריאל הייתה לארוז סביב המילה "מרתון" מיתולוגיה שלמה. פידיפידס הגיבור הטראגי מדבר אלינו, וזה כבר מזמן לא משנה אם הוא היה או לא היה. העצלות של בית המלוכה הבריטי הוסיפה בלי כוונה טוויסט מנצח: המספר הלא-עגול העניק למיתוס חותמת של אמינות. עכשיו, הוא עצמו הוא חלק מהמיתוג. ככל שאיכות החיים שלנו עלתה, כך המרתון הפך לנגיש יותר. גם זה העצים את הרעיון שמאחורי המספר: מה שפעם היה אתגר חד-פעמי שאחריו מתים, הפך לפסגה שכמעט כל אחד יכול להעפיל אליה, אם רק יחליט שהוא באמת באמת רוצה את זה.
42.195 אומר המון דברים באפס מילים: תזונה מיוחדת, אימונים פיזיים מיוחדים, ז'אנר שלם של תיירות, ביגוד, הנעלה, תעשייה שלמה שצמחה מתוך המספר המומצא. 42.195 הוא גם, וזה אולי הכי קריטי בסיפור של ריצת המרתון, השתייכות לקהילה. סטיקר על הפגוש (עם עיגול קל כלפי מעלה ל-42.2) שמשדר לזולתך השמנמנה והעצלה: "אני חלק ממשהו ענק, אתם עדיין לא".