קח פרי ותהיה לי בריא: איך גורמים לעם שאוהב פירות לאהוב אותם עוד יותר
הקמפיינים בהובלת חיים בנאי נולדו מהפוליטיקה הפנימית הסוערת של החקלאות הישראלית. במועצת הפירות היו לא פחות מ-25 גופי משנה שונים, שייצגו ענפי פרי ומגדלים. כטבעם של גופים בישראל, לא תמיד האנשים שם אהבו זה את זה. היו חיכוכים, היו עימותים ובעיקר – היו קמפיינים מקבילים רבים שבעצם התחרו בזה בזה. וכך, האתגר הראשוני היה לאחד את כל הפלגים הנצים האלה תחת פנים משותפות.
אתגר נוסף היה שהקמפיין הזה הגיע לאחר עשרות שנות קמפיינים שבהם נקרא הציבור הישראלי לאכול פירות. והעם אכן הסתער בהמוניו על המדפים. ב-1981, כשהחלו להגות את הקמפיין, צריכת הפירות לנפש בישראל הייתה מהגבוהות בעולם. לשפר אותה אפילו מעבר מזה – לא קל.
הפתרון שנבחר היה לאגד את כל הפירות והמגדלים שלהם תחת דמות אחת של ירקן דמיוני, משופם ולבבי. וכך נולד "אלברט פירות". קמפיין הפירות הגיע למסכים בתקופה שבה עדיין היה רק ערוץ אחד דובר עברית. אבל זה לא אומר שהוא קיבל קהל שבוי. "תשדירי השירות" – הלכה למעשה, פרסומות מטעם המדינה ששודרו בין תוכניות – כבר נחשבו בעיני הצופים למטרד. הייתה להם ארומה מיושנת, שהזכירה לעתים הודעת לעובדי הקולחוז מטעם המפלגה הקומוניסטית. לא בחרת לצפות בהם, הם נכפו עליך בהיעדר אופציות. אלברט פירות היה שונה בנוף הזה, בהיותו עממי ונעים. מבחינת הצופים, שתשדירי השירות הפגיזו אותם בנזיפות מטעם זרועותיה הארוכות של הממשלה, זו הייתה אתנחתא של שפיות.
מבחינתו של בנאי עצמו, אגב, הקמפיין היה פחות מוצלח. אולי בכל מקום שאליו הגיע צעקו לו "קח פרי ותהיה לי בריא", אבל בינו לבין הדמות שגילם (הסטראוטיפית, עכשיו כבר אפשר לומר) נוצרה זהות מוחלטת. בנאי התקשה לשכנע שהוא שחקן, ושהוא מסוגל לגלם הרבה דברים שאינם ירקן חייכן. בכמה ראיונות עיתונאיים סיפר, לימים, כי הקריירה שלו נפגעה ככל שהקמפיין הצליח.
צילום: אלברט פירות, מתוך ערוץ היוטיוב: קדישזון הפקות