איך הכיפה על ראשו של ראש הממשלה לא מחייבת פלפולים הלכתיים – אלא הופכת לנשק הכפשה כנגדו
ראש הממשלה בנט קם ועשה מעשה: לנוכח ההרג וזוועות המלחמה שפרצה כאשר רוסיה פלשה לאוקראינה, טס במהלך השבת לפגוש את פוטין. כאשר מדובר באדם שחובש על ראשו כיפה, הצעד הדרמטי כביכול היה חייב בהסבר הלכתי שיניח את דעת הקהל הלאומית (מעניין לראות עד כמה כולנו, במיוחד חילונים, הופכים למגה-אורתודוכסים כאשר סוגיות כאלה צצות). ואז, אכן הוסבר לנו כי כאשר יש סיכוי, אפילו קטן, לעצור את ההרג ולהציל חיים של אנשים – אז במצב כזה, אדם דתי יכול לחלל את השבת ולטוס במטוס (ואפשר גם לראות את המצב בפרשנות רחבה יותר: אם מעשיו של בנט ישפרו את מעמדה של ישראל בעולם וימצבו אותה כחזקה ומשפיעה יותר – בהכרח חיי יותר אזרחים ישראלים יישמרו בעתיד, ומכאן, מעשיו היו פיקוח נפש).
עד כאן, הגיוני. אפילו מאוד מעורר גאווה, יהיו מי שיגידו. אלא שלא חלפו דקות (גם פה לא בדיוק הקפידו על קדושת השבת – תגובות פוליטיות דוחות גם אותה) ויריביו הציניים האשימו אותו בכך שהוא בעצמו הציני, שקפץ על ההזדמנות להשיג לעצמו פוטו-אופ יוקרתי, ולעזאזל עם חילול השבת. באקלים שבו השיח הפוליטי אינו נקי ומונע תמיד מתוך פוזיציה, אין יותר גבולות – רק תהומות. בשיח פוליטי כזה, גם ערכי יהדות נעלים מוצאים את עצמם במהירות מוטלים על הרצפה ומתגוששים בתוך שלולית בוץ.