לכל אדם אין שם. כך הפכו מנהיגי המפלגות להאשטגים שמסמנים תיעוב והקטנה
תזכירו לנו מה המונה מראה כרגע? מה זה היה בדיוק, חמש מערכות בחירות בארבע שנים, או אולי ההיפך? כבר קצת קשה לעקוב אחרי הפרטים של כל הג'אז הזה. מה שכן, "הניסיון" האצילי (כמו שהיו מי שניסו למתג את הקואליציה שנפחה את נשמתה אחרי שנה), לא הצליח להביא אותנו למצב שבו מנוטרלת ולו במעט חדוות התיעוב, שהיא המוזיקה שבקצב שלה צועדת הפוליטיקה הישראלית.
התיעוב הוא שמנחה אותנו לתת ביריבים סימנים. הם לא אנשים, הם אלה "שאין להגיד את שמם". מנקודת מבטו של מי שהוגים ומתכננים קמפיינים, זהו מהלך הגיוני, מהלך שאולי אין לו תחליף: "דבר ראשון, סמן את האויב. הכול כבר יסתדר סביב הציר הזה". היריבים שלך הם כבר לא ישות שלמה: הם האשטג.
אולי זה נכון וקביל במדינה תקינה, שבה בכל כמה שנים יש תקופת בחירות שבה ההשמצות והעלבונות נותרים בקונטקסט של קמפיין, בקונטקסט של "במלחמה כמו במלחמה". אך מבחינה ערכית (סליחה על הביטוי, התפלק לנו), עולה השאלה, מה מוזיקת התיעוב הבלתי נגמרת מעוללת לראשי האזרחים.