רק מילה: גיבורה

איך הכרזת "איני יכולה עוד" הפכה למעוררת השראה, ומה האולימפיאדה הכי מחבקת בהיסטוריה אומרת עלינו?

קו פרשת המים שמצד אחד שלו נמצא הדור הנוכחי (מילניאלס, דור ה-X, דור ה-Z  או איזה אות לטינית שתרצו לקרוא לזה) ובצד השני שלו נמצאים, ובכן, הבומרים הרוטנים שכבר לעולם לא יבינו.

אנחנו מדברים, איך לא, על הפרישה של סימון ביילס בשיאה של התחרות הקבוצתית בהתעמלות מכשירים. ביילס ביצעה תרגיל פושר עד כושל על הקורה ואז הוכרעה על ידי הלחץ המטורף שנבנה עליה, כטאלנטית הגדולה של האולימפיאדה כולה. "איני יכולה עוד", הכריזה ביילס – וגלי ההלם של הפרישה המהדהדת מיהרו להכות בעולם.

ביילס זכתה מיד לתואר "גיבורה". וכמעט מיד, התברר שהאולימפיאדה הזו מספרת סיפור של דור חדש. שאצלו, תתרגלו, "קצת קשה אז נשברים" (שדורות של טירונים בצבא טורטרו כשהם לומדים על בשרם כמה רע לוותר) זה גם נכון וגם ממש ממש בסדר. מגעיל לך, מאוס לך, את או אתה מרגישים שכל כובד העולם על כתפיכם? פשוט תגידו לא. לא מתאים. גם זו גבורה. וכך, הפסד חטוף של ג'ודאי הפך ל"מעורר השראה". כשלונות הפכו לסיפור ספורטיבי גדול על רוח האדם. וכאשר שני אתלטים, קופצים לגובה שהשיגו תוצאה זהה, סירבו להמשיך להתחרות – שניהם קיבלו מדליית זהב.

כל זה רק מצטרף לענפי הספורט שלפתע התברר שלא רק שאפשר לארגן בהם תחרויות משותפות לנשים ולגברים – הן אפילו מרתקות יותר, עושות טלוויזיה טובה ומספרות לנו סיפור על עולם שמשתנה לנגד עיניהם המשתאות של שמרנים והייטרים. שלא לדבר על ההכרה בזכותם של טרנסג'נדרים וטרנסג'נדריות להתמודד בהתאם למגדר הנוכחי שלהם, ולא כפי שנולדו. או על ההתמקדות בסיפורו של הקופץ למים הבריטי טום דיילי, שנוהג לסרוג כאשר הוא ממתין לקפיצה הבאה.

למי שמסרב להאמין שמדובר פה בתופעה שחורגת הרבה מכותלי המשחקים האולימפיים בעצמם, נזכיר את אולימיפאדת 1936, שבה – מגובה ביכולות הקולנועיות של לני ריפנשטהל – הספורט הפך לכלי שנועד להוכחת תורות גזע מפלצתיות. אצל ריפנשטהל, "ניצחון הרוח" היה ניצחון של גופות מושלמים של בני הגזע הארי הנעלה-כביכול. זה היה הסיפור שמארגני האולימפיאדה ההיא בחרו לספר. בטוקיו 2021, ניצחון הרוח הוא ההכרה בחולשות הקטנות שמשותפות לכולנו, באנושיות ובמשותף.