הילד הנצחי של מרוצי האופנועים הוא כבר מזמן לא ילד, ואת האליפות האחרונה שלו גרף לפני 12 שנה. אז איך הוא עדיין מצליח לנצח בקרב הכי חשוב, הקרב על הלב של המעריצים? פרידה מוולנטינו רוסי
אליפות העולם במרוצי אופנועים מתקיימת מאז 1949. עשרים ומשהו רוכבים מסתובבים מעגלים, ומסכנים את חייהם, כדי להגיע ראשונים לקו הסיום. האליפות לא זכתה לפופולריות גבוהה במיוחד, עד סוף שנות ה-90. בשונה ממרוצי מכוניות, שם כל צופה היה יכול לתאר לעצמו את החוויה, קשה היה לקהל הלא-רוכבים להתחבר לחבורה של אופנוענים, חבושי קסדות, אשר מתחרים בדבוקות צפופות, כאילו ללא פשר.
כל זה השתנה בחצי השני של שנות ה-90, שעה שלזירה הגיע רוכב איטלקי, בעל עיניים כחולות מחייכות, וחוש הומור פרוע במיוחד, בשם ולנטינו רוסי.
רוסי היה לא רק רוכב נפלא, אשר זכה באליפויות, בזו אחר זו, אלא בעיקר בעל כריזמה מתפרצת, לרבות מופעים בלתי נשכחים על המסלול, ומחוצה לו, חוש הומור בלתי רגיל, המשודך לאנגלית במבטא איטלקי כבד, ועוד דבר קטן וחמקמק, כמעט אלכימי, שנקרא כריזמת המונים.
עד מהרה הרוסי-מאניה התפשטה מהיציעים הצהובים (הצבע של רוסי) הרבה מחוץ למסלול המרוץ – אליפות העולם במרוצי אופנועים, המוטו-ג'יפי, הפכה לספורט שהדביק מיליונים למסכים, מדי יום ראשון. רוסי גרף אליפויות, בזו אחר זו, וצופים מהודו ועד כוש פוצצו את היציעים, בתקווה לראות את הדוקטור, או אלוהים כפי שקראו לו המעריצים, מוחץ את יריביו, ומקנח בחגיגות ניצחון שנרקחו בידי מנהל קריאייטיב מוכשר במיוחד (רוסי עצמו).
רוסי הפך לסלבריטי עולמי, האליפות התפשטה לעוד מדינות, כאשר ברבים מהמרוצים היציעים מלאים עד אפס מקום – ויציעים של אופנועים מאכלסים גם 120 אלף איש – והרייטינג של המרוצים מגיע עד ל-40 אחוז מנתח הצפייה בשעות השידור.
דורות באו ודורות הלכו, אבל רוסי, שהתחיל את הקריירה שלו ב-1996, נותר להתחרות.
העניין הוא שאת האליפות האחרונה שלו הוא גרף ב-2009, אבל האהדה אליו כמעט שלא נפגעה.
בשנים האחרונות הוא מתחרה מול רוכבים, שנולדו לאחר שהתחיל להתחרות, אבל כל זה לא פגע בפופולריות העצומה שלו.
את הקריירה של רוסי אפשר לחלק לשני חלקים – השנים שבהן מחץ את יריביו, עד 2009, והשנים לאחר מכן, בהן כבר לא איים על הבכורה (אולי לבד מעונה אחת, שבה הפסיד את האליפות העשירית במרוץ האחרון). ועדיין, האוהדים שמרו לו אמונים ופוצצו את היציעים בצהוב רוסי. עד כדי כך, שרבים ניבאו שזוהרה של האליפות יועם עם לכתו.
מדובר לא פחות בשיעור מרתק בהלכות דימוי ציבורי – רוסי הדגים, שלא חייבים לנצח כדי לזכות באהדת הקהל. גם כאשר נאבק על מקום בירכתי הטבלה, אוהדיו עקבו אחר כל נשימה שלו. במקום לצהול איתו, אוהדיו (בהם החתום על המדור) כאבו את כאבו, והתנחמו בכך שבמרוץ הבא יהיה טוב יותר.
אנחנו חיים כדי להפוך לסיפורים – לא יותר מכך, כתב הסופר אליאס חורי בספרו ילדי הגטו. ורוסי מדגים לאורך קריירה בת 25 שנה עד כמה סיפור כובש יכול לנצח את החומר.
בסוף השבוע האחרון, בגיל 42, הודיע רוסי על פרישה מאליפות העולם במרוצי אופנועים, המוטו-ג'יפי.
במרוץ שהתקיים יומיים לאחר מכן, הגיע רוסי למקום ה-13.
זה לא אסון, אמר לאחר המרוץ. בשבוע הבא, אני מקווה להגיע לעשרת הראשונים.