אם מתייחסים למחאה כאל מותג, מדובר כבר עכשיו בניצחון גדול
למחאה הזו אין פנים, ולא בגלל שכולם חמושים במסכות. מחאת בלפור יתומה מהנהגה, נטולת דוברים מובהקים או ראשים מובילים. דווקא במקום שהפגיש הקיץ הכי הרבה ישראלים, ועוד במצב צבירה טעון במיוחד, לא נברא מנהיג מקומי חדש.
בניגוד למחאת האוהלים, מכתב השמיניסטים, הפנתרים השחורים או כל מחאה ישראלית היסטורית אחרת, אין במחאה מודל 2020 דפני ליף או צ'רלי ביטון שלקח את המושכות והמגאפון ליד, וצעד לקדמת הבמה.
ובכלל, למה אין כאן במה? ישראל מעולם לא נתקלה במחאה קונסיסטנטית כל כך, מהדהדת כל כך. ועדיין: אין לה קפטן. נכון, מדובר בפלגים שונים מאוד אחד מהשני, באירוע מתגלגל חוצה גילאים, עיסוק קודם או מעמדות, אבל איך יכול להיות שאפילו דובר מוביל אחד לא צץ על המסכים?
ואולי זה הסיפור האמיתי של מחאת הקיץ. אם אתה מוחה – אתה אנרכיסט. ואם אתה אנרכיסט – אתה שמאלני. ואם אתה שמאלני – אתה בלתי לגיטימי. וכשאתה בלתי לגיטימי אפשר להיכנס בך בטוויטר, לעלוב בך בפייסבוק, לעשות לך מארב מזן שקר כלשהו באמצעי פייק-תקשורת כלשהו. המחיר שעלול להיות כרוך בהנהגת מחאה כזו, בעידן כזה, ברגע כזה, הוא גדול מדי. המשרה הזו לחלוטין בלתי מתגמלת.
אם מתייחסים למחאה כאל מותג, מדובר כבר עכשיו בניצחון גדול. הרי בסופו של דבר, השאיפה של כל מותג היא להיות חזק וגדול יותר ממי שמוביל אותו. ובטח בסיטואציה בה הפרצוף הוא נטל, בימים בהם כל פרצוף חיובי לרגע עלול להפוך למרוסק לנצח בתוך חמש שניות.
ובנוסף, לאף אחד מהמתבוננים מהצד, ברווח שבין יאיר לפיד לשאר העולם ואולם המליאה, אין סיבה טובה לפרוש חסות על אירועי בלפור. קרנבל המחאה עובד יפה גם ככה, ואף נער עידוד למתקדמים אינו דרוש כאן. וגם אם כן, עדיף לו להיות במעמד של נוכח-נפקד, לגזור קופון בדמות נתונים לא רעים בכלל בסקר מנדטים אקראי, ולהמתין מהצד להתפתחויות. וההתפתחויות, הן בוא יבואו.