מטרו סטורי

ליל ההפצצות על מערך המנהרות בעזה, תרגיל ההונאה – וההנגאובר המפכח ביום שאחרי. איך צה"ל רצה לשחזר לעצמו את אתוס הצבא הקטן והחכם, וגילה שלפעמים המציאות מתהפכת עליך

 

מפקד בסיס נבטים, תא"ל עומר טישלר, הישיר מבט של טייסים לתוך עדשת המצלמה, וסיפר במבט חודר, בשפה רהוטה וקולחת, ובתנועות ידיים חותכות וחדות, כי הוא מזהה בצד השני, אצל אנשי החמאס והג'יהאד האיסלאמי, תחושה צורבת של הפתעה. זה היה בליל שבת, בראיון לדני קושמרו ב"אולפן שישי", לאחר שבלילה הקודם יותר מ-150 מטוסי קרב (לפי דיווחי דובר צה"ל) עלו בבת אחת לאוויר ושילחו מגה-מטען של פצצות. זה היה מופע שכאילו נלקח מאלבומי הניצחון של אחרי מלחמת ששת הימים. כשאנחנו היינו צודקים תמיד, והטייסים היו בעלי בלורית בהירה שנוסקת אל על מעל עיניים חודרות. בדיוק כמו תא"ל טישלר.

בימים שלאחר מכן התברר שהמהלך היה מוצלח פחות מהאופוריה של ליל שבת. כן, חלקים גדולים מה"מטרו", פרויקט המנהרות האסטרטגי של החמאס, נפגעו ונהרסו. וכן, דמויות פיקודיות ברמות בכירות שונות נהרגו ("סוכלו", כלשון הביטוי המכובס של המבצע הזה). אבל תרגיל ההונאה, שבמסגרתו ניסה צה"ל להטעות את החמאס כאילו הוא פותח במתקפה קרקעית של טנקים וכוחות חי"ר כדי לפתות את יחידות העילית של חמאס והג'יהאד להיכנס למנהרות הקרב שלהם ואז להפציץ אותן, לא הונה מספיק אנשים. ולכל הסיפור נדבקו כסרח עודף שתי שערוריות מדיה: השאלה האם שיקרו לכתבים הזרים והשתמשו בהם, והפצצת הבניין שבו נמצאו משרדי סוכנות AP. מה גרם להצלחה להיות, איך לומר בשפת נתניהו, קצת חמוצה?

הצבא זיהה זה מכבר שאנחנו, הישראלים, הפכנו עם השנים לגוליית במקום דוד. אנחנו כבר לא צבא קטן וחכם, אלא מפלצת עתירת טכנולוגיה, תקציבים וכוח אדם. תרגיל ההונאה המתוחכם היה ניסיון להתכתב עם ההיסטוריה, להתכתב עם האתוס הצה"לי הישן והטוב של "בתחבולות תעשה לך מלחמה". ניסיון לחזור להיות דוד הג'ינג'י הממזר.

אבל התרגיל כשל, מכמה טעמים:

  • טקטית, הוא פשוט לא עבד. אולי כי הוא בוצע ב"חצי כוח" ביחס לתוכניות המקוריות שעליהן טרחו ארבע שנים, ובהן – לפי דיווחים שונים – מתקפת הדמה הייתה אמורה להיות מאסיבית, כך שמהצד השני ייראו המוני טנקים ונגמ"שים כבדים שעושים את דרכם לעבר הגדר. ואולי כי החמאסניקים חכמים ולא תמימים כמו שחשבו אצלנו מקבלי ההחלטות.

 

  • במערכת הביטחון שיגרו מסר מקדים לתקשורת. כל כך בטוחים בעצמם היו בצבא, כל כך תאבים לקבל מחמאות ותשואות – שהמידע לא הפסיק לזרום כל העת לגופי התקשורת השונים. כתבים צבאיים (לצד שופרות פוליטיים שהשאלה האם זהו מעשה אחראי ואף חוקי להדליף להם מידע רגיש חייבת להישאל) החלו לחגוג על ההצלחה הגאונית, הלכה-למעשה כשהמטוסים עדיין היו באוויר בדרכם לנחיתה בבסיסים. מעולם לא רצו לספר לחבר'ה רבים כל כך, מוקדם כל כך.

 

  • הצבא לא הצליח להתגבר על הדחף המעט ילדותי להתגאות בתחכומו הגדול ובנה ציפיות להרג המוני של מאות ואולי אף יותר מלוחמיו המובחרים ביותר של החמאס, על מפקדיהם הבכירים. לכן, האכזבה ניטעה באופן מובנה עוד ברגעים הללו. ברגע שהסתבר שמספר ההרוגים קטן בהרבה מהתחזיות הוורודות, כבר אי אפשר היה לשכנע שההישגים מספקים מבחינת מתכנני המבצע. מבחינת האזרח המשולהב הקטן, "הבטחתם מלא הרוגים".

 

  • ואם זה לא מספיק, במקביל לחגיגה המוקדמת על תרגיל ההונאה, נטען כי בוצע תרגיל הונאה מקביל של דובר צה"ל מול התקשורת הזרה. דובר צה"ל ניסה לשכנע בדיעבד כי אין קשר בין תרגיל ההונאה הצה"לי לבין ההודעה באנגלית שגרמה לתקשורת הזרה לחשוב שישראל עוברת למהלך קרקעי במבצע. לדבריו, זה היה ניסוח לא אופטימלי שהובן באופן שגוי על ידי הכתבים הזרים. אבל התוצאה היא שצה"ל דיבר בשני קולות: את התקשורת הזרה הוא ניסה לשכנע, כי מדובר בטעות תמימה; וממש במקביל, מן דהוא תדרך את הכתבים הצבאיים הישראליים כי ההודאה השגויה לתקשורת הזרה הייתה למעשה ממש חלק בלתי נפרד מהמבצע הגאוני. וגם אלה רצו בעליצות לדווח על כך.

 

  • ואם זה לא חסר, באה ההפצצה על הבניין רב הקומות שבו נמצאו משרדי סוכנות הידיעות AP ובכך ישראל איבדה לחלוטין את התקשורת הזרה כגורם שעשוי אם לא לתמוך בנו, לפחות לדווח בלי טינה גלויה.

אז מה היה צריך לעשות? אולי להתחיל משתיקה. המטוסים הפציצו, גרמו להרס והרג ונחתו? כאן היה צריך להיות בשקט. לתת לאבק לשקוע, ורק אז (כפי שאכן יודעים לעשות בחיל האוויר) לאמוד את התוצאות ולהעריך את מידת ההצלחה. במקום להתפאר, על צה"ל ודובריו היה לתת לחמאס לחשוף כיצד הוא מחלץ את מתיו בהמוניהם וקובר אותם בקברי אחים. לתת להם לנסות להסתיר ללא הצלחה את כישלונם. במקום זה, יצא שישראל המתיימרת להיות דוד הקטן והחכם יצרה רושם שלומיאלי ומגושם. וחבל.

 

צילום: IDF Spokesperson's Unit / CC BY-SA 3.0