שמתם לב שבליץ הראיונות התחיל מוקדם השנה? למה זה קורה, והדברים שכל מרואיין ומרואיינת חייבים לדעת לפני שהם מתייצבים באולפן
בתור עם למוד סבל ובחירות, הריטואל הזה כבר צרוב לנו בקרניות ומקועקע לנו על עור התוף: בדרך כלל, זה קורה בישורת האחרונה, ימים ספורים לפני ההליכה לקלפי. המתח מורגש באוויר, עד כדי סכנה ברורה ומיידית של שימוש בקלישאת החמאה והסכין. רובצי האולפנים שכבר הפכו לחלק מהתפאורה מיטיבים את קשר העניבה, המגישות מזדקפות בכיסאותיהן. גבירותיי ורבותיי, הם מכריזים בעיניים נוצצות, התחיל "בליץ הראיונות של הרגע האחרון". ואז הם מספרים, ממש כמו בראשונה, על שיטתו הגאונית של נתניהו לרוץ מתחנת רדיו אזורית נידחת לאולפן טלוויזיה של ערוץ נישה נשכח לפוסט טיק-טוק עם פילטר של לחיים אדומות ואוזני עכברון – אף פורמט לא ייזנח. אף אוזן לא תישאר מבלי שנחשפה לסאונד בייטס הטריים. "גאון", יושבי האולפנים יסכמו בהנהון יודע כל.
הפעם הבליץ התחיל מוקדם מאוד, עוד בסוף פברואר, חודש לפני הבחירות. סיבה אפשרית אחת היא שאז הקמפיין עדיין התנהל תחת הגבלות הקורונה: אי אפשר היה לערוך עצרות או אירועים או מסעות ברחבי הארץ, וגם מצב הרוח הציבורי לא היה מי יודע מה. גם קמפיין דיגיטל, שרק לפני מערכת בחירות או שתיים נראו כמו נשק יום הדין של העתיד, התבררו כמשהו שלא מחזיק מערכת בחירות שלמה לבדו. כן, הם מגניבים. אבל להשפעה שלהם יש גבול. לכן נתניהו חוזר למדורת השבט הישנה. הריאיון הוותיק הוא שוב זירת ההתגוששות העיקרית. ולא רק מבחינת נתניהו. גם יריביו מוצאים את עצמם יושבים ונדרשים להשיב על שאלות.
אז אם אתם עומדים להתראיין, ולא משנה מי אתן, אלה חמשת הדברים העיקריים ששווה לזכור:
- ניצחון יכול להיות הפסד. זוכרים את "נה-נה-נה"? בריאיון שפתח את הבליץ, התקיל נתניהו את יונית לוי והותיר אותה מחייכת במבוכה, מנוצחת. בפעם הבאה, מול אודי סגל, הניסיון לשלוף אותו קלף מנצח נתקל באמירה מייבשת ומשתיקה של סגל. הלקח: כל הברקה שלך תילמד. בפעם הבאה יהיה לך קשה יותר. יבואו למפגש איתך עם יותר מוטיבציה, ותתקשה להתעלות על האפקט הראשוני. מה הלקח פה? לברור את הקרבות שלך ואת כלי הנשק שעימם מגיעים לשדה הקרב. לא תמיד צריך להגיע עם פצצות חודרות בונקרים.
- בלעדיות היא הזמנה לחבורה של נוקמים עם אלות שימתינו לך במורד הרחוב. כאשר שוקלים בלעדיות, יש דילמה קבועה. מצד אחד, הענקת בלעדיות (או ראשוניות) תעניק לך בולטות גדולה יותר. כלי התקשורת שזכה בך לפני כולם יהדהד את מסריך בעוצמות גדולות בהרבה, בהשוואה לריאיון לא בלעדי. אבל מנגד, מרואיינים שהעניקו בלעדיות צריכים לזכור שלכלי התקשורת האחרים, המאוכזבים והזועמים, יש מאה דרכים יצירתיות לנקום. הם יכולים לנקוט מה שמכונה בחדרי-חדרים של מערכות מסוימות "נשרוף אותך בתעשייה". כלומר, מבחינתם לא יהיה לך קיום עד שיעבור מספיק זמן והזעם ישכך, או עד שאנשיך ייאלצו לנהל מו"מ על תנאי הסולחה. פשוט תיעלם או תיעלמי מהמכ"מ של אותה מערכת. וזה עוד במקרה הטוב. במקרה הרע, מערכת נקמנית וכוחנית יכולה לפרסם, ממש במין צירוף מקרים קוסמי שכזה, אייטם שלילי וגורם נזק מבחינתך.
- אסור לחזור על שטיקים. היה לך ריאיון מעולה? מצוין, זה לא יספיק לפעם הבאה. את הסאונד בייט או המחווה הפיזית ששייפת ביד אומן ותרגלת שעות מול המראה תיאלץ לאפסן. אם תשתמש בהם שוב ושוב, יש סיכוי שיתחילו לתהות מה בדיוק עובר עליך. יש קו גבול עדין מאוד בין סאונד בייט, שחזרה מושכלת עליו באינטונציה ובהקשרים קבועים ומתוכננים הופכת לציר מרכזי בכל ריאיון ומקבעת מסרים – לבין תחושה שהטיפוס הזה נשמע כמו מכשיר מקולקל, ישן ולא עדכני. וזה נכון גם בראייה שהיא יותר זום אאוט: היתקעות על ז'אנר קבוע של שטיקים היא בעייתית. אם המאזינים והצופים יודעים שתמיד המוב הבא שלך יהיה ניסוח צירוף מלים ילדותי וקליט – לא בטוח שהקשב שלהם לא ייאטם והכל כבר יישמע להם אותם הדבר. עומדת לרשותך קופסת צבעים שלמה – ביטויים קליטים, מחוות ידיים, שימוש בתפאורה ובאביזרים (מפת המזרח התיכון מאחוריך? או אולי ארון הספרים היהודי?), שימוש במשפחה, הצגת גרפים ועוד ועוד. שם המשחק הוא גיוון, גיוון ועוד פעם גיוון.
- עבדו על שפת הגוף. בעולם רווי מערכות הבחירות, כולנו הפכנו למומחים. כולנו יודעים לזהות מה אומרת נגיעה בלתי רצונית באף או מתי משתעלים. אף אחד מאיתנו לא יפספס מבט מלוכסן רושף לעבר המראיינת או המראיין. ולחליפין, כולנו יודעים לזהות עיניים נואשות שמחפשות תשובה בנקודה בלתי מוגדרת באופק. או כתפיים שמוטות וקול שנסדק באמצע משפט. ואם לא אנחנו נהיה אלה שמזהים את כל אלה, אפשר לסמוך על המגיבים והליצנים ברשתות החברתיות. אחת מהנפשות הטובות שם בוודאי תאתר כל נפילה, קטנה כגדולה. גירדת באף? השתעלת? השתנקת? פילבלת? מזל טוב, הפכת ל-meme או לגיף מונפש ונשלחת ברבבות עותקים לאלפי קבוצות וואטסאפ – ולא מהסיבות הנכונות מבחינתך. איש לא כיוון לרקתך אקדח כשבחרת ללכת לעולם הציבורי. המינימום הוא לדעת שזהו מקצוע, ולהתכונן לריאיון ברמות הכי גבוהות והכי דקדקניות.
- להבין שהעיתונות נמצאת במלחמה עם הרשתות החברתיות – ואתם בתווך. מול הצמיחה והדומיננטיות של השיח ברשתות, כל מה שיש לעיתונות הוא שאיפתה להיות אוטוריטת האמת. אם ברשתות יש אינסוף היגדים וטענות שכל אחד מהם הוא אמת אלטרנטיבית מטעם עצמו, העיתונות המסורתית נאחזת ביתרונה היחסי היחיד: אצלה הדברים נבדקים ויש מי שתפקידם לתווך את המציאות ולומר מה אמת עובדתית ומה לא.
לכן, מי שמתייצבים מול המצלמות באולפנים צריכים לקחת בחשבון שהם עלולים לעבור בדיקת עובדות בזמן אמת. נכון, לעת עתה ניכרת התלהבות מועטה יחסית בקרב מערכות חדשות לגייס מערך של בודקי עובדות אונליין, שיתריעו בזמן אמת, מהקונטרול היישר לאוזניות של המראיינים. כנראה עניין של השקעה שלאף אחד אין את הכיסים העמוקים כדי ליישם אותה. אבל בטווחי זמנים של שעות או ימים – או חשוב מזה, הריאיון הבא, גם אם הוא אצל המתחרים – היכולת הזו בהחלט קיימת בקרב מערכות. וסביר שיכולת זו תלך ותשתכלל ככל שהפעילות המקבילה ברשתות, שלא חסרים בהן בודקי עובדות מטעם עצמם, תגרה את התקשורת המסורתית לא להישאר מאחור.
(וחוץ מזה, אנחנו מזכירים בנימוס, שאנחנו מציעים סדנאות הכנה לריאיונות מול מצלמה, בהובלת אלון מיטלפונקט ממשרדנו, לשעבר כתב חדשות החוץ של ערוץ 13)