1. סקרים. כרגע, תודה לאל, אנחנו לא נתונים במערכת בחירות. כך שאנחנו בהחלט יכולים להרשות לעצמנו צריכה מדודה שלהם. פרסום תכוף מדי של סקרים ("שאלנו מה יקרה אם גנץ חובר למפד"ל, עלה ירוק, שתי כבשים ורועה בלגי אחד. התוצאות יפתיעו אתכם. אחרי הפרסומות") ואחר כך פרשון שלהם בפרצוף "יום הדין קרב" הוא לא יותר מדרך לחלוב בכוח כותרות בימים שחונים. חסכו מאיתנו, אנא.
2. צילומים של פוליטיקאים מכינים בישולים לשבת. עזבו כבר את הבורים, הורידו את ידיכם מנסיכת הנילוס. עד מתי ייעשה בהם שימוש ציני, בעל כורחם, כסמל לכל מה שאותנטי, עממי ומחובר לבית אמא (וליתר דיוק: מאמו) בניגוד מוחלט לאתם יודעים מי. אין דבר יותר לא אותנטי מניסיון מגושם להיות אותנטי. ותחינה: אם כבר אתם עושים את זה, לפחות תדליקו קודם את האש בכיריים?
3. התלהמויות צדקניות. מחזור החיים של "סערה" הולך ומתקצר. בימים שבהם הפרינט עדיין לא איבד מכוחו, סערות תקשורתיות עוד החזיקו בערך 24-36 שעות. כותרת בבוקר, פולו אפים בתוכנית המלל של הרדיו עד הצהריים, פולו אפים בטלוויזיה משעות אחר הצהריים ועד למהדורה – ואז עוד כותרות בסגנון "הסערה שלנו עוררה סערה" בעיתונים של הבוקר שאחרי. היום, בחסות הזמינות של הסמארטפון כמכשיר שבו כל אחד מאיתנו רשאי (ואולי, מרגיש חייב) לזעוק את דעתו, סערות פורצות, מגיעות לווליום מחריש עיניים ונעלמות כמה פעמים ביום. זו תחרות של גלגולי עיניים וזעקות שבר שמזדעזעות או מוחות או דורשות חקירה / התפטרות / צליבה / סקילה – ועכשיו. המתלהמים למיניהם מתחרים על הקשב שלנו ומתחננים ל-share או retweet, ללא רחם. הרשתות מתעלות אותנו לאווירת "תראו אותי". זה נכון כשמדובר בשאיפה להציג לראווה צילומים של חיים משולמים. וזה נכון גם כשאנחנו רוצים להראות שהזעם הקדוש שלנו מהודר יותר מזה של חברינו. "אינני שומע אותך ברעש הגובר", כתב יהודה עמיחי. הלוואי שהוא היה צודק במקרה הזה.
4. השוואות. זרם המחשבה הפילוסופי שלמרבה הצער תפס אחיזה בחברה הישראלית, ולפיו לא משנה במה מתחיל דיון, הוא מסתיים תמיד ב"נאצים!", טלאי צהוב ודימויי שואה.
5. איזון קדוש. אחת ולתמיד: אם יושב באולפן X, ממש לא חייבים לשתול לצידו את –X. כמו במתמטיקה, התוצאה של זה היא אפס. לפחות מבחינת רמת הסו-קולד עיתונות. מה שפחות אפס פה הוא נרמול של עמדות קיצוניות, וטשטוש הגבולות בין "ככה בא לי לחשוב" לבין אמת אמפירית. כשהמדען שווה לקונספירטור, אין פה איזון אלא הרס.