מדוע הביטויים המשפטים "המתה בקלות דעת" ו"המתה באדישות" כל כך מעצבנים אותנו? ואיך דווקא שימוש באסטרטגיות של עיצוב ממשקי משתמש אינטרנטיים עשוי להיות הפתרון
כאשר הוגש כתב האישום כנגד השוטר שהרג את הצעיר על הספקטרום האוטיסטי איאד אל-חלאק, הרבה מאוד אנשים התרעמו על סעיף האישום: "המתה בקלות דעת". למען השם, מה "קל דעת" במוות נורא של אדם חף מפשע?
הסעיף שמעורר כל כך הרבה אמוציות הוא חדש יחסית. הוא נוסד לפני כשנתיים, דווקא כחלק ממהלך שנועד להוסיף לסקאלה של עבירות ההמתה דרגות ביניים נוספות, כדי ליצור מצב שמזכיר את murder one ו- murder שנהוג בארה"ב, ובדומה למדינות אחרות שבהן יש אפילו שמונה דרגות חומרה של גרימת מוות.
המחשבה שמאחורי השינוי הייתה דווקא מתוך רצון להחמיר ולשים סוף לתופעה מקוממת: ביותר מדי מקרים מתוקשרים, סעיף הרצח הוחלף בהריגה כחלק מהסדרים בין המדינה להגנה. מה שעורר זעם ציבורי וסיקור עיתונאי, על מה שמכונה "עסקאות טיעון" שערורייתיות, שבהן למשפחתו של הקורבן אין כל יכולת להשפיע, קולה לא נשמע והיא רואה לנגד עיניה איך האדם שלקח את חיי יקירם מחייך בסיפוק בבית המשפט לאחר שנגזר עליו עונש של שנים בודדות, שגם ממנו יירד שליש "על התנהגות טובה".
ועדה מיוחדת דנה בעניין במשך שנים והמלצותיה התקבלו. הכוונה הייתה ליצור מדרגות חומרה חדשות בין הריגה לבין רצח, שמהן יוכלו להיגזר עונשים מתאימים. רצח שתוכנן בקפידה במשך זמן והוצא לפועל בקור רוח יהיה הרף העליון והוענק לו סעיף חדש: "רצח בנסיבות מחמירות". מתחתיו נותר על כנו סעיף הרצח "הרגיל", שעתה הוא שווה ערך גם ל"המתה באדישות". כלומר, כאשר לאדם לא משנה אם חברו ימות או לא כתוצאה ממעשיו (כך הוחמר באחרונה עונשו של שוטר מג"ב שירה למוות בחברו נעים מאדי ז"ל תוך כדי משחק). מתחתיו נקבע סעיף חדש, "המתה בנסיבות של אחריות מופחתת" שמכסה מקרים שבהם, למשל, אדם סופג התעללות קשה במשך תקופה ארוכה ובסוף מאבד את עשתונותיו והורג את המתעלל. ורק מתחת לשלושת אלה נקבע הסעיף החדש "המתה בקלות דעת", מתחתיו יש שני סעיפים נוספים שנותרו כפי שהם, שעוסקים בנהיגה ואחריות על שלומם של תינוקות.
עבירות קלות הדעת החליפה את "גרימת מוות ברשלנות", אבל הניסוח המשפטי של סעיף 301 ג' לחוק העונשין מעליב כל פעם מחדש את המשפחות של הקורבנות ואת הציבור. המחוקקים ישבו על המדוכה כשהאפים שלהם תחובים עמוק בתוך הספרים, ולא העלו על דעתם שאפילו הם ממרום מעמדם צריכים לחשוב איך המילים שלהם מפורשות על ידי הציבור. ולא שהביטוי "המתה באדישות" מוצלח בהרבה.
מבחינת המחוקק, הביטוי "קלות דעת" מתאר מצב שבו מבצע העבירה נטל סיכון בלתי סביר, וקיווה שהתוצאה הקטלנית לא תתממש (כלומר, ביצע מעשה שידע שיש סיכון חיים בצידו, אבל לא רצה שאדם יאבד את חייו). אבל הציבור הרחב לא אמור להבין בהגות משפטית ובפילוסופיה שעומדת מאחורי סעיפי החוק. המחוקקים אמרו "קלות דעת"? אנחנו העם נשפוט אותם לפי משמעות המילים שידועה לנו. קלות דעת, בהגדרה המוכרת לרוב בני האדם שאינם משפטנים, היא חוסר רצינות, ליצנות, שטותניקיות. וכשאדם מקפח את חייו, והפרקליטות קובעת כביכול שזו שטותניקיות – פה אנחנו כועסים.
מה אנחנו למדים מזה? שאפילו ספר החוקים צריך עבודת מיקרו-קופי. גם ככה למערכת המשפט יש דימוי אליטיסטי ומנותק. ביטוי כמו "קלות דעת" מרחיק אותם מאיתנו. התהליך המחשבתי הוא כזה: אנחנו קוראים את הפשט של הביטוי "קלות דעת" ומחברים לו את סט ההנחות והתפיסות שכבר יש לנו – למשל, "מערכת המשפט היא גוף מנותק ואליטיסטי". וכך, התוצאה של פעולת החיבור הזו היא המסקנה – "לשופטים המנוכרים לא באמת אכפת כאשר אדם מאבד את חייו" או "מערכת המשפט ומערכת הביטחון הן כלים שלובים, זו תשרת תמיד את זו והצדק לא ייעשה ולא ייראה". השלב הבא הוא להתקומם.
תחום המיקרו-קופי, שהוא עניין חדש למדי ובדרך כלל משויך לעולם ה-UI, ממשק המשתמש של האינטרנט או האפליקציות, הולך והופך לרלוונטי יותר ויותר גם בעולם התוכן הגדול שמחוץ ליקום שבו נולד. האם הסביבה האינטרנטית שבה אנחנו חיים הופכת אותנו לבני אדם שמופעלים על ידי מילים בודדות? האם המוח שלנו עבר מעין אבולוציה מואצת, ועתה אנחנו מביטים על סביבתנו ומפרשים אותה דרך פילטרים אינטרנטיים? ייתכן מאוד.
דמויות פוליטיות כמו נתניהו ובנו יאיר כבר הבינו את זה, והם אמנים במיתוג יריבים ושנואי נפש על ידי מילה או שתיים שהן הרבה מעבר לקללות או גידופים (למשל: "חמוצים", "דמבו", "ינשוף", "השמאל").
למעשה, אלה הוראות הפעלה מקודדות לתומכיהם: אלה התמונות שאת או אתה אמורים לראות מול עיניכם, זה סט הערכים שדרכו אתם תבחנו את העולם. משפחת נתניהו מתפעלת אותנו באמצעות מיקרו-קופי.
המשמעות של כל זה היא ששורה של מוסדות, ארגונים ובעלי תפקידים צריכים להבין, ראשית, שהם יוצרי תוכן גם אם נדמה להם שהם לא; שנית, הם צריכים להבין שמילים והוראות קצרצרות מפעילים תהליכים קוגניטיביים מסובכים ורבי-שכבות הרבה יותר ממה שנראה לעין.