נכון, עברו ועוברים עלינו דברים נוראיים. ועדיין גילינו שמניעה אותנו אמונה שמתישהו, פעם, נוכל לחיות כאן חיים טובים
לפעמים, כשצועדים ברחוב, מתגנבת לה המחשבה שאנחנו הישראלים קצת לא בסדר בראש. איך אפשר לגדוש את בתי הקפה, ללכת לתערוכות חדשות שנפתחות, לנסות לחפש סדרה חדשה טובה, לפתור תשבצי הגיון בערב שבת. שכחנו כל כך מהר כ-1,200 נטבחים? יותר מ-800 חיילים וחיילות שנפלו (וממשיכים להיהרג בקרבות)? שכחנו את 101 החטופים? קברנו הכל במעמקי התודעה, ויאללה חגיגה? מה אנחנו, עם של מדחיקני-על מתים מבפנים?
לא. אנחנו לא חושבים שזהו ההסבר. ההסבר הוא, שאנחנו פשוט רוצים לחיות טוב. לא בקטע של ניהליזם ודקדנטיות. ממש לא. בקטע של תקווה. אנחנו לא מאבדים אותה. אנחנו רוצים, אחרי הכל, שיהיה לנו פה מקום ים תיכוני-אירופאי-מתוחכם-קצת פרחי-הייטק-כפיים בדיוק כמו שהצלחנו לבנות פה ב-76 השנים האחרונות. ואפילו מוצלח יותר. שלו יותר. זו התקווה שלנו. אל תשכחו.