למרות ההזדמנות המרתקת, לעמוד מול בנימין נתניהו ולשאול בלייב שאלות אמיתיות, כלי התקשורת עדיין לא שולחים למסיבות העיתונאים את השורה הראשונה של הכתבים הפוליטיים והמדיניים
הראשון היה אריק שרון, שהבין מהר מאוד שיפה תמונה אחת עם גדי רך על אלף שאלות קשות. שרון קלט מהר מאוד שהגישה, הסגנון והקצב של העיתונאים בשנות האלפיים לא מתאימים למה שהוא מנפק מעצמו בגלגול הזה, וכיבה את המיקרופון.
ואז הגיע בנימין נתניהו והחליט על עולם תקשורתי נטול ראיונות ומסיבות עיתונאים, שבקצה שלהן מחכה החלק המעיק של השאלות והתשובות. נתניהו המגה ורבאלי, שמבין תקשורת כמו שאף ראש ממשלה לא הבין קודם לכן, ידע את מה שיודע טאלנט שמקדם סרט או סדרה חדשה: מתראיינים רק כשבאמת חייבים, אין שום סיבה אחרת לעשות את זה.
נתניהו עבר להצהרות ישירות לאומה. עולה על הבמה המרכזית, רצוי בפריים טיים, אומר מה שנוח לו ויורד משם עד לפעם הבאה, או עד ערב הבחירות, שבהן הוא מתקתק 100 ריאיונות ביום, לרבות לקבוצת הוואטסאפ של יבניאל. כלי התקשורת מאוד לא אהבו את המהלך, אבל לא יכלו להרשות לעצמם להתעלם מהאיוונטים האלה.
ובינתיים, בוושינגטון, דונלד טראמפ מקפיד על מסורת מסיבות העיתונאים, כולל הרגע הלכאורה מביך שבו הוא עובר לשלב השאלות והתשובות. לכאורה, הנה זירה בה הוכה הנשיא האמריקאי שוב ושוב, בה נצלב על ידי כל עיתונאי שאפילו עוד לא הספיק להחליף אייפד. בפועל, טראמפ לא רק מתנצח עם העיתונאים עד זוב. זו הדרך שלו לנהל בלי בושה את השיח עם בוחריו מעל הראש של אנשי התקשורת, וכל מה שקורה בדרך פשוט לא מעניין אותו.
נתניהו, שמאז ומעולם חיבב מודלים אמריקאים, אימץ את הפטנט המעניין. השינוי הנץ באוקטובר 2018 במסיבת העיתונאים עם שר האוצר משה כחלון ונגיד בנק ישראל, פרופ' אמיר ירון. הכתבים נתפסו בלתי מוכנים. פתאום ראש הממשלה הפציר בהם לשאול שאלות, אבל דווקא ברגע המכונן פיהם נסכר. עבור נתניהו זה הפך למגרש משחקים מרענן, בו הוא מפגין את הכישורים הדיאלקטיים שלו. ובינינו, זה כמעט לא כוחות.
במהלך הסגר, עת הציבור כולו היה דרוך מסביב למקלטים, כאילו מדובר בחדשות מחזית הדרום במלחמת יום כיפור, חזר ראש הממשלה לפורמט ההצהרות לאומה. הבהלה וההפתעה מהמגיפה יצרו שיאי רייטינג שהיו מוכרים רק בערוץ הראשון בתקופת המונופול. זה קרה בריטואל שכלל כיבוש זמן מסך בלב הפריים טיים, בהתראה של מעכשיו לעכשיו.
אבל ככל שההצהרות התרבו, ככל שהתרגלנו לחיות בצל המגיפה, וככל שההתמודדות עם המשבר הבריאותי הפך להתמודדות עם המשבר המשפטי, כך ירד העניין באירועים שערך ראש הממשלה.
לכן, חזר פורמט מסיבות העיתונאים, עם שאלות ועם תשובות.
אם תרצו, פוטנציאל להצגה בסגנון טראמפ, עם משפטי מפתח כמו "אף אחד לא ילמד אותי על כלכלה".
אבל למרות ההזדמנות המרתקת, לעמוד מול נתניהו ולשאול בלייב שאלות אמיתיות, כלי התקשורת עדיין לא שולחים לאירועים האלה את השורה הראשונה של הכתבים הפוליטיים והמדיניים. וכך, אנחנו מקבלים שאלות שהן לא יותר מהרמה להנחתה או ניסיון נקודתי לחולל מיקרו אירוע תקשורתי, עם הבאת קולות מהשטח.
לאן הולכים מכאן עכשיו? או שכלי התקשורת יתחילו סוף סוף לשלוח את הבכירים או שראש הממשלה ימשיך ללהטט בדרך לעוד סבב בקלפי. ואם זה לא יספיק, תמיד אפשר להצטלם עם פיתה רכה במסעדה ברמלה.