פתאום הגיע השלום עם דובאי ובחריין, ומעבר לשאלות הרות גורל כמו איזה דילים נגריל לשם ומתי, מתברר שהדימוי של הערבי השתנה לחלוטין
אפילו הסכמי השלום הכל-כך היסטוריים עם מצרים וירדן לא הצליחו לשנות את התפיסה הישראלית הקולקטיבית ביחס לערבים. כלומר, הערבי נותר מבחינתנו ההוא עם השערות על הפנים, זה שמוכן לחתום על הסכם שלום רק אחרי שהוא מתמקח טוב-טוב על עוד חתיכת שטח שאף פעם לא כבשנו, רק כדי שבסופו של מהלך נגיע בסך הכול למצב של אין מלחמה. שלום, כזכור, עושים עם אויבים, והאויב הוא רע נקודה. שום מורכבות לא היתה בדמות הזו.
פתאום הגיע השלום עם דובאי ובחריין, ומעבר לשאלות הרות גורל כמו איזה דילים נגריל לשם ומתי, מתברר שהדימוי של הערבי השתנה. אם בעבר שלטה תפיסה חד ממדית של המותג "ערבי" – מה זה משנה שיש להם 21 מדינות – עכשיו כבר יש ערבי חדש, והוא אפילו אח שלנו, למרות שהוא לא חמוש בחליפה אירופית מחויטת ועניבה ומקפיד דווקא על לבוש מסורתי. הוא אומר לנו בואו נעשה עסקים, נבנה חיים חדשים, ניקח מרחק מהזוויות המוכרות והמתישות של הסכסוך. אם פעם הערבי הטוב היה המשת"פ המפוחד, היום יש לו אג'נדה משלו ועולם מורכב משל עצמו, אבל הוא מתחבר אלינו כי הוא מבין שזהו, הגיע הזמן לרוץ קדימה. הוא לא משתף פעולה מתוך מקום של כניעה, אלא אך ורק מבחירה.
השלום הזה פתח הרבה הזדמנויות מעניינות, שחלקן יתבררו רק בפרקים הבאים. אבל הכי חשוב? זוהי הזדמנות להציץ שוב לעבר הדימוי של הערבי ואז להביט עמוק פנימה לתוכנו, כדי להבין שגם דימוי שהוטמע בעמל רב למעלה ממאה שנה, יכול להשתנות ברגע.