יותר ויותר סיפורים עיתונאיים מתחילים מירייה בודדת ברשת שרק לאחריה מגיעות העדויות. מותגים או ארגונים חייבים להתנער, ולנטר את כל מה שקורה באוויר הרוחש
חמישה חודשים עברו מתחילת העבודה ועד שהתחקיר על חנן גולדבלט פורסם בשנת 2005 במוסף "שבעה לילות" של "ידיעות אחרונות". אלה לא היו רק הכתיבה, העריכה והייעוץ המשפטי שנדרשו להשלמת הכתבה המורכבת, אלא בעיקר הצורך לאתר מספיק נשים שגולדבלט פגע בהן לאורך השנים.
15 שנים אחרי, וכדי לפרסם את התחקיר של שרון שפורר על רועי צ'יקי ארד ב"המקום הכי חם בגיהנום" נדרש זמן קצר הרבה יותר. למעשה, עשרה ימים חלפו בינו לבין פוסט שפירסמה העיתונאית בפייסבוק וקרא לנשים שנפגעו מאיש תקשורת ש"נוהג לפתוח את הדלת לבחורות, חלקן צעירות מאוד, עם חלוק. לעתים כשהוא כבר שוכב במיטה ואיבר מינו בידו". הפוסט של שפורר זכה ל- 170 שיתופים, 684 לייקים ו-128 תגובות.
שימוש מושכל ברשתות החברתיות, שב-2005 עוד לא צברו תאוצה של ממש, והנה – התחקיר באוויר. שפורר יירטה באפלת הרשת, התגובות לא איחרו לבוא, התחקיר הושלם. יותר ויותר סיפורים מהסוג הזה מתחילים מירייה בודדת ברשת שרק לאחריה מגיעות העדויות. כך היה, למשל, גם במקרה הכתבה על יהודה נוריאל שהתפרסמה ב"הארץ". המסקנה החד משמעית? אם אתם מותג או ארגון אתם חייבים להתנער, להיות כל הזמן עם היד על הדופק, ולנטר את כל מה שקורה באוויר הרוחש. הרבה לפני תהליך ניהול המשבר חובה להיות ערניים לכל בדל שיח שמתקיים בעניינכם, ולהתחיל להיערך לקראת המהלומה הבאה. כי, מה לעשות, תמיד יחכו לכם מעבר לפינה.