קו מפריד עליון

שנות ה-90 | מדינה לחוצה טילים

החדר האטום: סשנים של מסרי הרגעה והענקת ריפוי בעיסוק למיליונים

לקראת סוף 1990 התחילו להבין בישראל שהעימות המתקרב והולך בין עיראק לבין קואליציית כוחות בהובלת ארה"ב ישפיע גם עלינו. ההערכה המודיעינית הייתה, שמנהיג עיראק, סדאם חוסיין, יורה על שיגור טילים לעבר ישראל כדי לאלץ אותה להגיב – מה שאולי יפרק את קואליציית הכוחות שבה היו גם צבאות של מדינות ערביות. מה שפחות היה ברור, זה סוג הטילים שישוגרו. החשש שהלך והתעצם הוא שבידי עיראק מאגרים של נשק כימי, ושאנו נספוג אותו.

על רקע זה נולד הצורך לגרום לאוכלוסייה האזרחית לסור למרכזי חלוקה ולקבל ערכות אב"כ, להסביר לציבור כיצד משתמשים בערכות אלה, וביחד איתו ללמוד כיצד מתקינים בתוך הבית מרחב מוגן מאולתר. מבלי משים, התוצאה הייתה הגעתו של הפרזנטור לנוף הקמפיינים. דובר צה"ל דאז, נחמן שי, נשלח לקו החזית הטלוויזיוני ובמשך שעות על גבי שעות הדריך, ובעיקר הרגיע, את הציבור המבוהל (שימו לב, בהשוואה, למה שקרה בשנה החולפת בשיא משבר הקורונה – ריבוי פרזנטורים שחלקם השמיעו קולות של שואה ביולוגית, חלקם עסקו בהאדרה עצמית  וחלקם אמרו "שטויות, יהיה בסדר").

באמצעות הפרנזטור, סיפקה המדינה ריפוי ועיסוק למיליוני אנשים דואגים. האם סמרטוט רצפה רטוב, איזולירבנד ומאגר של בקבוקי מים מינרליים היו בולמים גז עצבים, אילו היו נוחתים פה טילים כימיים? לא בטוח. מה שכן, כאשר הטילים הקונבנציונליים החלו לנחות באזורים מיושבים, התברר שעדיף לגרום לאוכלוסייה לא להתרוצץ ברחובות אלא לשבת בחדר פנימי בבית. כך שבסופו של דבר, הקמפיין שגרם לכולם לעבור לטרנינגים ולשתות מים כדי להירגע עשה את עבודתו ביעילות רבה. ומעבר לכך, אף הוליד בהמשך את תפיסת הממ"ד, שאין דירה בישראל שנבנית בלעדיו.

 

צילום: ערוץ היוטיוב כאן ארכיון – אוצרות השידור הישראלי