קו מפריד עליון

שנות ה-70 | עלייתו של דובי דוברמן

זהירות בדרכים: ילדי דור הטלוויזיה מקבלים קמפיין שמדבר במיוחד אליהם

הטלוויזיה הגיעה לישראל הספרטנית בסוף שנות ה-60. כך שבסבנטיז גדל הדור הראשון של ילדים שהיו צרכני טלוויזיה מלידה. ההיצע היה אומנם זעום – ערוץ גלמוד בעברית ועוד שניים ירדניים, אבל רמת ההתמכרות של הילדים הללו למסכים הייתה כבדה מאוד. העובדה הזו לא חמקה מעיניהם של אנשי המועצה לבטיחות בדרכים, והם מיהרו לנטוש את הכרזות, שהיו עד אז האמצעי העיקרי להעברת מסרים, ולעבור להפקת שורה ארוכה של סדרות טלוויזיה עלילתיות, בשיתוף עם הטלוויזיה החינוכית.

המעבר מכרזות לסדרות טלוויזיה היה יותר משינוי מדיום. זה היה גם שינוי דרמטי של תפיסה מהו קמפיין ואיך מעצבים עבורו מסרים שנועדו לאוכלוסייה חדשה ששייכת לדור אחר וצריך לדבר אליה אחרת. אי אפשר היה להביט מלמעלה אל ילדי דור הטלוויזיה, ולאיים עליהם בסיסמאות דידקטיות. לכן, הקונספט שגובש היה סדרה עלילתית הומוריסטית שבמרכזה ילדים, שמדי פעם מתמודדים עם סיטואציות מסוכנות בדרכים ובכבישים.

בין 1972 ל-1981 הופקו שש סדרות שרובן המכריע התקבל באהבה רבה אצל ילדי התקופה. ללא אווירה של חינוך מחדש אגרסיבי, ילדים ממש תוכנתו לבצע שורה של התנהגויות נכונות כשהם יוצאים לשדה הקרב שהוא הדרך מהבית למגרש המשחקים או לבית הספר. בני ה-45-55 של ימינו יודעים לדקלם בשליפה אמרות שפר כמו "אלכסון הוא אסון" (כלומר, הדרך הנכונה לחצות כביש היא במאונך למדרכה), "כל המציץ אינו נפגע" (לא מתפרצים בין מכוניות ישר לכביש) או "עצור בטרם תעבור" (לא חוצים אוטומטית מעבר חצייה).

הסדרה האחרונה שהופקה, דובי דוברמן, כבר חצתה את קו המעבר שבין שנות השבעים לשנות השמונים. היא הייתה צבעונית ולא בשחור-לבן, ובמרכזה עמד כלב בעל תכונות על, כשהילדים זזים הצידה. אולי היה בכך סימן להבנה שהזמנים משתנים במהירות רבה, ושמה שהספיק לילדים שנולדו בחברה ספרטנית יחסית עם הגעת הטלוויזיה לארץ, פחות מתאים לילדים שכבר נולדו לחברת שפע ואפילו החלו להיפגש עם המחשב הביתי.

 

צילום: מתוך ערוץ היוטיוב של כאן חינוכית