אל תיתן יד ליד המורמת עליך: הניסיון הנואש לעצור את השוק השחור
כשהיא רק מתחילה להתאושש מהשכול ומההוצאות הכבדות של מלחמת העצמאות ובמקביל מתמודדת עם אתגר קליטתם של מאות אלפי עולים, פליטים וניצולי שואה – ישראל הצעירה החלה לקרוס תחת הנטל. הבעיה הייתה פשוטה כשם שהייתה עצומה: הקופה של המדינה החדשה הייתה ריקה. כך נולדה מדיניות הצנע (זה היה תרגום של המונח Austerity, שבו השתמשו הבריטים, שהתמודדו באופן דומה עם תוצאות מלחמת העולם השנייה).
האזרחים נדרשו לקנות מוצרי מזון באמצעות פנקסי תלושים, ובהם הקצבה זעומה לנפש של מוצרי יסוד כמו בשר, קמח, שמן, ביגוד, הנעלה ואפילו ריהוט. המוצרים הדלים והנחותים לא הספיקו לישראלים: כאז כן היום הם רצו לחיות את החיים הטובים. ולכן התפתח שוק שחור תוסס, מה שפגע מאוד בהכנסות המדינה ממסים ובהצלחת התוכנית כולה. המדינה יזמה קמפיין נגדי, שבו תואר מי שמשתף פעולה עם השוק השחור כבוגד מהסוג הגרוע ביותר.
הוגי הקמפיין והמעצבים, שעליהם הוטל להפיח חיים במסרים, שלפו את כל כלי הנשק שבארסנל הדימויים שלהם. נחשים, אגרופים, כפות ידיים שחורות, דמויות אפלוליות בסמטאות חשוכות – כל מה שאפשר כדי לשדר לציבור שהמדינה בצרה אמיתית, וזה לא צחוק.
למרות שהכרזות העוצמתיות הפכו לפריטי אספנים נחשקים, ממרחק השנים קשה לומר שזה היה קמפיין שבו המדינה נחלה הצלחה יוצאת דופן. חלקים גדולים מקרב הציבור תפסו את המהלך כמלחמה אישית של הממשלה כנגדם, או כדיכוי של כלכלה חופשית ויזמות. ואולי, קשה לשכנע ישראלים שהקומבינות הקטנות שכולנו חוטאים בהן שוות ערך לבגידה או לחתרנות, מילים שישראלים נוטים לבחון רק דרך פילטרים ביטחוניים או במונחי שמאל-ימין.
השר דב יוסף, שהיה אמון על ניהול מדיניות הצנע, הפך בעל כורחו לאיש הרע, לפרצופה של המדיניות שהוטל עליו ליישם. העובדה שהיה עולה מקנדה ובעל חזות ומבטא מאוד גלותיים רק הקשתה עליו. רשמית, תקופת הצנע הסתיימה ב-1959, כמעט עשור אחרי שהחלה. מעשית, כבר מ-1953 בוטלו מרבית המגבלות והאיסורים. הלחץ הציבורי היה כה גדול, שהוא החל להיות איום פוליטי.
עיצוב הכרזה: האחים שמיר