קו מפריד עליון

שנות ה-2010 | שכנוע ב-10 אגורות

עצירת השימוש בשקיות פלסטיק: איך גויסה הקמצנות שלנו לטובת מטרות ירוקות

נתחיל מהשורה התחתונה: הקמפיין הזה הוביל לכך שבתוך שנתיים בלבד, הצריכה של שקיות פלסטיק בישראל ירדה ב-80 אחוז. כלומר, השימוש באחד מהמוצרים הפוגעניים והמזיקים ביותר לסביבה נבלם באופן חד. היופי הוא שכל זה נעשה לא באמצעות קריאייטיב מהמם שבחיים לא ראינו כמותו, לא באמצעות סלוגנים מבריקים, עיצובים איקוניים או כל מה שאפשר לשלוף משק הכלים של תחום הפרסום ויחסי הציבור, אלא באמצעות פריטה על מיתר סמוי אחד וקטן: הקמצנות האנושית.

כל מה שנדרש כדי להפוך את הישראלים לבעלי אינטרס סביבתי הוא להגיד להם: תשמעו חברים, אתם מתחילים לשלם כסף על השקיות של הסופר. זהו. עשר אגורות קטנות, וכולנו הפכנו לנציגי גרינפיס. המהלך הזה מלמד הרבה על תהליכי המחשבה במהלך שופינג. אדם יכול להיכנס לסופרמרקט ולרקד בין המעברים בחגיגה של קניית אימפולס. אדם יכול לדחוף לעגלה שלו מוצרים שאין לו בהם שום צורך, מבלי להביט לרגע במחיר שלהם. אבל עשר אגורות על כל שקית? שקל וחצי במקרה של הקנייה הכי מטורפת שאפשר לחשוב עליה? הו, הפחד! זהו, ממחר מגיעים רק עם תיק רב פעמי.

זה ברמת תהליכי המיקרו. ברמת המאקרו, הסיפור הזה הוכיח לכל מי שעוד היה זקוק להוכחה שמדיניות מוצלחת של איכות סביבה היא, בעצם, תפיסה כלכלית שלמה שממשלות ועסקים חפצי חיים משכילים לגבש וליישם. ההסתערות על רכבים היברידיים או חשמליים שאנו עדים לה כיום היא דוגמה מצוינת לכך. דברו במונחים כלכליים פשוטים שכל אחד ואחת מבינים, תנו לאנשים אופציה ירוקה משתלמת (ואולי גם את התחושה הכיפית הזו שהם דופקים את השיטה) – והם רצים.

+++

אנחנו כבר בעשור אחר, שנות ה-20 של המאה ה-21. כמובן שאי אפשר עדיין לסכם את מה שהחל רק לפני שנה. אבל אפשר בהחלט להניח שגם מי שיסכם בעתיד את העשור הזה יזהה כאחד הבולטים את קמפיין "נותנים כתף" – הדרך שבה המדינה שכנעה אותנו להתחסן ולעטות מסכות (אתם שמורידים את המסכה מתחת לאף – אתכם אנחנו לא סופרים ותתביישו לכם) במסגרת הקרב כנגד מגפת הקורונה.

אומנם לפרקים המדינה לא דיברה בקול צלול אחד, ואומנם לעתים נראה היה שהקמפיין מיטלטל לפה ולשם בהתאם לסדר היום הפוליטי. אבל צריך להביט במבחן התוצאה: נכון להיום, ישראל היא הראשונה בעולם בשיעור המחוסנים לפחות פעם אחת מקרב האוכלוסייה. ישראל היא מהמדינות המחוסנות בעולם לא רק בזכות היתרונות הלוגיסטיים של קופות החולים (שברוב העולם אין להן מקבילות) ולא רק בזכות "ידיד האמת הנאמן בורלא" מפייזר, אלא גם בזכות הירתמות מוחלטת של הציבור. ואת הציבור מישהו היה צריך לשכנע. לשם השוואה, אותן יכולות לוגיסטיות ואותה הצטיידות מצוינת במלאי חיסונים מלוות אותנו מדי סתיו, כאשר המדינה נערכת לשפעת. ועדיין, שיעור המתחסנים לשפעת בשנים האחרונות מגרד בשנים טובות את ה-20 אחוז, ובדרך כלל תקוע על 16-17 אחוז לא מרשימים. שם, בשפעת, לא מצליחים לשנע אותנו אל המרפאות. ואילו במקרה של הקורונה, אל מול הפצה מסיבית של תיאוריות קונספירציה הזויות יותר או פחות של מתנגדי חיסונים, שוכנענו גם שוכנענו.