מה זה אומר עלינו, הישראלים, ששניים מתוך שלושת המשברים שבחרנו נוהלו בשיטה על שם נתניהו: התעלמות והדחקה מוחלטות
הן חברות ענק שמשרתות מיליונים ומגלגלות מיליארדים. ואז משהו משתבש, וכמו שאומרים באמריקאית, חומר אורגני (שלא נאמר מהו כי אנחנו מנומסים) פוגש את המאוורר. איך הן הגיבו? מי התכוננו מראש ופעלו בקור רוח, ומי נכנסו לסחרור?
1. יהלומי מירי רגב, תחקיר "המקור" בערוץ 13
מה לא היה שם, בתיעוד השיחות של קבוצת הוואטסאפ הרקובה של השנה (תואר זמני: מייד הם יודחו לטובת כוכבי הסעיף הבא). טבלאות של דירוג הלקקנים שיש לפנק. התגוללות על אנשי קיבוץ בארי והבעת כוונה להענישם כלכלית, כאילו לא נענשו דיים ב-7 באוקטובר. בורות, התבהמות, גסות רוח ובעיקר-בעיקר התעלמות מהסיבה שלשמה הם נמצאים היכן שהם נמצאים: להיות משרתי ציבור ולעשות את תפקידיהם כמו שצריך. אתם יודעים, למנוע תאונות, לסלול כבישים וכל זה. במדינה מתוקנת, שאינה אנחנו, יהלומי התחקיר היו צועדים בסך לחקירה תחת אזהרה. אבל רגב בחרה באסטרטגיית ביבי: לא לעשות דבר ולהתגולל על כלי התקשורת שפרסם את התחקיר (בערוץ 14, אלא מה). לכאורה, צדקה, הזדעזענו לשבוע – והכול נעלם כקצף על פני המים. מנגד, העובדה שבציבור הכללי, ואפילו בקרב בוחרי הליכוד, קיימת אפס אחוז תמיכה ברגב (לפי סקר מנו גבע ששודר באולפן שישי), מבין הדמויות שיכולות לרשת את נתניהו בראש הליכוד, מעידה על כך שהרושם שוקע.
2. בן-גביר והודעות הוואטסאפ, תחקיר "המקור" בערוץ 13
שוב "המקור", שיחות וואטסאפ, שוב קבוצת וואטסאפ של צוות תקשורת – אגב, חלק מהדמויות שם דיברו מאוד לא לעניין. כן עצוב לגלות, שהכול נבחן דרך התמורה הציבורית. והנה, גם כאן: האסטרטגיה שנבחרה היא הטחת בוץ במניעי הגוף המשדר ושאר קללות. האם זה עובד? בעידן הפוסט אמת, הגרעין הקשה ינהה אחר החלילן שלו לכל תהום. במקרה של בן-גביר עוד יותר מתמיד – הקהל שלו הוא בעל קיבה מברזל, והעובדה כי מדובר בשר לביטחון פנים הכושל בתולדות המדינה, לא באמת משפיעה עליו. מה כן משפיע, הצטברות חוזרת ונשנה של סיפורים שמחוררים את הבלון הנפוח.
3. "הארץ" הציטוט של דברי עמוס שוקן בבריטניה
מו"ל "הארץ" תועד ביציאה ביידנית בכנס של העיתון בלונדון – אנשי חמאס הם לוחמי חופש. הדיון הפילוסופי אם טרוריסטים הם לוחמי חופש הוא עתיק יומין, מעט חבוט, ומרופד בדמויות רומנטיות מפוקפקות כמו צ'ה גווארה ונלסון מנדלה. אבל לכל דבר יש זמן לומר אותו, והימים שאחרי ה-7 באוקטובר אינם הזמן הזה. ההתבטאות כמובן נפלה לידיהם של המזדעזעים וגם של הנהנים-להזדעזע. האחרונים הם אלה שאוחזים בשוט כלכלי: שטחי פרסום ממשלתיים, ומנויים של בעלי תפקידים רבים. בחזית הזו, "הארץ" הפסיד מראש וספג מכה. בחזית הציבורית, המשבר נוהל כמו שהארץ מנהל משברים פנימיים – הדגשת החופש המערכתי להביע כל דעה, וגם להיות מבוקר אודות אותה דעה.
אבל זה לא מספיק, כי אי אפשר לטשטש את ממדי הפגיעה ב"הארץ", שעה שלא רק משרדי ממשלה התיישרו בסך וביטלו את המנוי. גם מנויים רבים מהזרם המרכזי עשו כך. הארץ הפסיד כאן הזדמנות גדולה לא רק להפגין את הפלורליזם המתקיים בו, אלא לסמן את גבולות הקבוצה – אנחנו והם. ובמלים אחרות, מה זה אומר עלי, שאני חלק ממועדון קוראי "הארץ"; איזה סוג ישראלי אני, אל מול הזן הרווח? ובמלים אחרות, משברים מחייבים הפעלה רגשית, של הרגש הקבוצתי, ולא פעולה קרה, צוננת, עובדתית.