שמתם לב שבבחירות האלה היו יותר אירועים ממשיים כמו עצרות בכיכרות, סיורים בקניונים והנפות דגלים מעל גשרים? זה לא קורה סתם
אמרו לנו שהכל כבר מתנהל מזמן במרחב הווירטואלי וברשתות החברתיות. אבל עם כל עוצמתם של הבוטים, הפייקים, בובות הגרב ורבבות אזרחים פקיסטניים שמגלים מעורבות מופלאה במערכת הפוליטית של ישראל, ולמרות סכומי הכסף העצומים שמושקעים בחזית הזו ובמיוחד בהיבטים הטכנולוגיים שלה – אולי בבחירות האלה נפל האסימון הפיזי הישן, זה עם החריץ והחור שרק בני 50 פלוס זוכרים. אולי הפעם הבינו הקמפיינרים של המפלגות השונות כי הרשתות הן לא פתרון שנותן כיסוי של מאה אחוז.
לכן ראינו תחייה מסוימת של הפגנות בגשרים, עצרות ביישובי פריפריה, מפגשים וחוגי בית וכו'. למה זה קורה? ראשית, סיבה פרוזאית: גם כאשר תעמולה נעשית רק בפלטפורמות רשת שונות, היא צריכה שמישהו ייצר עבורה תוכן. והרבה ממנו. ובמילים אחרות: פוסטים, סטטוסים, סטוריז וכו' צריכים וידאו וצילומים של אירועים פיזיים. אז צריך להפיק אירועים פיזיים. גם אם הקמפיין מתנהל במרחב הווירטואלי, הוא צריך לספר על אירוע פיזי.
שנית: פעילות השטח יוצרת חיכוכים, וחיכוכים יוצרים נראות וסיקור. החיכוכים האלה משמשים כל אחד באופן שונה, ולמעשה עד כמה שזה ציני, הם "טובים" לכולם. לעתים, אתה מקבל אהבה וחום, כך שהפריים הסגור, שבו 30 תומכים נראים כמו 330 אלף, משדר בהצלחה מסר לפיו "העם אוהב אותו". לעתים, כאשר אתה סופג אלימות באירוע הפיזי, תוכל לעשות קילומטרז' תקשורתי על "חשיפת פניו האמיתיות של הצד השני". ולעתים, עם כל העצב שבדבר, המועמדים (לשעבר מפלגות) רוצים להעביר למחנה שלהם (ואולי גם לזרמים הפנימיים שלו, שפחות נאמנים) מסר של בעל בית אחד חזק, שיש לו שטח כוחני ונטול מעצורים.
ושלישית: בניגוד למה שנדמה לנו לפעמים, לא כולם פה הם בני ובנות דור Z שהאף שלהם תחוב בסמארטפון והם ממתינים בקריז לשטות הוויראלית הבאה. גם מבוגרים, שמעבירים את כל זמנם בעבודה, וגם ההורים הקשישים שלהם הם מצביעים (ולמעשה, רוב הסיכויים ששיעור ההצבעה אצלם גבוה יותר מזה של הדרדקים). ואצל אלה, הלכה והתפתחה תחושה שהבחירות האלה ריקות, שהן לא באמת קורות. יש תאריך, אבל אין תוכן. עבורם, אירועים פיזיים הם כורח. הם חייבים "תחושה של בחירות", וכך הם מקבלים אותה.