מאז ש״חיימשלי״ (״ילדים סיפור אהבה״ של עינת נתן) יצא ב-2018, באותו עשור שבו אבות התחילו לקרוא לבנים שלהם אבא׳לה, העברית נגדשה באינפלציה של מלות אהבה, גאולה, אמונה וכפרה. אלא שטרנד ה״נודר אחי נודר״, הוא גם יותר שטחי וגם יותר עמוק ממה שהוא נראה.
יותר שטחי, כי במופעו הפופולרי הטרנד מסמל לא אמונה, ולא קיום ״עול תורה ומצוות״, ובטח שלא מוסר – יהודי או אוניברסלי – אלא תפיסה של של אלוהים כפקיד שמספק שירותי השגחה פרטית לכל דורש.
יותר עמוק, כי הוא מבטא שינוי עמוק בחברה הישראלית, שינוי יסודי, במובן של החלפת היסודות שעליהם החברה שלנו בנויה. במקום יהדות הומניסטית, במקום מענטשיות, פלורליזם ודמוקרטיה – שנאה, בוז והיטמטמות עטופים במחוות ריקות לא של יהדות, אלא של ״יהדות״ מוצר הצריכה.
ובשיא המגמה הזאת, שבה מלים של אמונה הן מסמן בלי מסומן, באה עינב צנגאוקר וברגע אחד מזריקה למלים חזרה את ערכן האמיתי. כשעינב צנקגאוקר אומרת למתן ״כפרה עליך אני״, המלים האלה טעונות בכל השנתיים הארוכות שבהן היא היתה כפרתו של בנה, וכפרתנו של כולנו. שנתיים בלי יום ובלי לילה, שבהן נלחמה את מלחמת האמת בשקר ואת מלחמת הצדק בזדון, ואת מלחמת ערכי המשפחה והאהבה והחמלה כנגד האטימות ורוע הלב. שנתיים שבהן היא לא איבדה אמונה, ולא השליכה את יהבה על אלוהים, אלא נלחמה בשביל מתן ובשביל כולנו. ולכן, לעינב צנגאוקר מותר להגיד ״כפרה עליך אני״. למלים שלה – יש משמעות.
