קו מפריד עליון

רק מילה: תמונת ניצחון

מה זה אומר עלינו, כשהדבר שאנחנו נתונים במרדף כה נואש אחר השגתו הוא, בסופו של יום, רק תמונה?

"המרדף אחר שמחה" הן המילים האלמותיות שבהן הגדירו מחברי הצהרת העצמאות של ארה"ב את אחת מזכויות הבסיס שמגיעות לכל אזרח, לצד "חיים" ו"חירות". זה מה שהאבות המייסדים של האומה האמריקאית ראו לנגד עיניהם: המדינה חייבת לספק לאזרחיה את הכלים לחיות כמו בני אדם, חופשיים ובשאיפה מאושרים. עכשיו, בואו נדלג 245 שנה קדימה ו-9,200 ק"מ מזרחה, לארץ לחוצה ומיוזעת. ארץ שבה כל מה שיש למנהיגים הצ'רצ'יליאנים להציע לנו הוא דם, יזע ומרדף אחרי תמונת ניצחון.

לא לניצחון עצמו אנחנו כמהים. ראשית, כי גם למיטב המוחות האסטרטגיים אין מושג מהו ואיך נשיג אותו. ושנית, כי גם אם יש דרך להשיג אותו, הרי שהיא כרוכה באובדן חיילים, תג המחיר הבלתי ניתן לתשלום בציבוריות הישראלית. אז נותר רק להנדס לאחור את ההיסטוריה, ולנסות לדלות ממנה אסטרטגיה. הנחתים האמריקאים שמציבים את הדגל באיוו ג'ימה? תמונת ניצחון. החייל הסובייטי שמניף את דגל הפטיש והמגל על חורבות הרייכסטאג בברלין? תמונת ניצחון. יוסי בן-חנן טובל במימי תעלת סואץ עם קלצ'ניקוב שלל ביד? תמונת ניצחון. אז אולי, מהרהרים בקול בישראל עוד מימי מלחמת לבנון השנייה והניסיון לייצר תמונת ניצחון בבינת-ג'בייל, אפשר פשוט לדלג על הניצחון ולעבור לתמונה?

נכון, "תמונת ניצחון" היא קונספט ואנחנו נטפלים פה למילים. לפי הקונספט, בעימותים צבאיים אפשר לתכנן ולבצע מהלך צבאי חד וחכם אחד, שיוציא בבת-אחת את הרוח מהמפרשים של האויב. לא חובה להסתער עם אוגדות ולכבוש מאות קילומטרים רבועים, אומר הקונספט הזה, אפשר להוביל מהלך כירורגי ומתוכנן היטב, שההשפעה הפסיכולוגית שלו תהיה כה משמעותית, עד שהאויב יאבד את רצונו להמשיך להילחם מחד, והעולם יכיר בך כמנצח מאידך.

ובכל זאת, הקונספט הזה ארוך לקריאה, לא פשוט להבנה. עד שהוא מחלחל למטה אל העם, בתדרוכים של בכירים לכתבים, בטורי פרשנויות, בציוצים של יודעי דבר מטעם עצמם, עד אז כבר נשארות רק המילים, תלויות באוויר עם הפשט שלהן: תביאו לנו תמונה. הבטחתם תמונה. האם בניין של כמה דירות שקרס, זו התמונה? האם דחפור שמוציא גופות מחבלים מהמנהרות המפוצצות? זה מספיק לנו כתמונה? או שהגוף המכור שלנו כבר דורש סנאף במנות רציניות יותר? אז איפה התמונה? ואיפה הניצחון?

ממש חבל.