אם פעם היינו מסתפקים ב"מקורות יודעי דבר" או ב"גורם בכיר", אביב 2026 שכלל את אמנות החרטטת התקשורתית לכדי יצירה מרחבית: "גורמים בסביבת". המילה "סביבה" מרמזת על משהו אקולוגי, ירוק, אולי אפילו נעים, אבל בפועל מדובר משהו שקרוב יותר לשרה לאיכות הסביבה, סילמן, אותה בועה לא סטרילית של התנערות מאחריות.
בשיח המתוח שבין הנסיגות והסייגים על פעילות צה"ל והלחץ מוושינגטון, ה"סביבה" הפכה לחדר המבצעים של הנרטיב. כשכתב מדיני מצטט "גורמים בסביבת השר", הוא לא רק נותן קרדיט; הוא בונה חומת מגן. ה"גורמים" הללו הם יחידת הרפאים של הפוליטיקה הישראלית: הם אלו שמותר להם להסית, להדליף או מיושלחזור בהם מהבטחות ה"נצחון המוחלט", לכאורה ללא טביעות אצבע. השר מעולם לא היה בחדר; הוא רק שהה ב"סביבתו".
אבל ה"גורמים" הם רק חצי מהסיפור. כדי שהלחישות מהסביבה יהפכו למציאות בשטח מבלי שאף אחד יצטרך לחתום על פקודה כואבת, נשלף הנשק הסודי החדש של המילון הטכנוקרטי: הדירקטיבה.
"דירקטיבה" (Directive) היא מילה שריח השוקולד השוויצרי או הבירוקרטיה של בריסל מבשם אותה. היא לא נשמעת כמו "פקודה" צבאית חותכת, "הנחיתי" של רה"מ או "דרישה" פסקנית של מקבל החלטות כלשהו. יותר כמו עדכון גרסה של מערכת ההפעלה של הסלולרי שלכם. צריך אז צריך. בשיח של מאי 2026, הדירקטיבה היא הדרך של הדרג המקצועי להכשיר את הבלתי נמנע. לא פינינו מוצבים כי נכנענו, לא התעלמנו מכך שחמאס עורך בחירות ברצועה. פשוט פעלנו בהתאם ל"דירקטיבה המדינית".
כשהן משתלבות יחד, מתקבל המחול המושלם של הריחוק: ה"גורמים בסביבת" מייצרים את הערפל, וה"דירקטיבה" מספקת את המצפן המקצועי-לכאורה שמאפשר לכולם לצעוד לתוכו. זוהי שפה שמעקרת את הרגש, מוחקת את האחריות האישית והופכת תהליכים היסטוריים ומדממים לפעולה לוגיסטית נקייה.
אבל בסוף, תפקידנו כאנשי מדיה הוא לא רק לצטט את הדירקטיבות האלו, אלא לזכור שמאחורי כל "סביבה" יש אדם עם אינטרס, ומאחורי כל "דירקטיבה" יש מישהו שמעדיף שלא תקראו לזה פשוט "החלטה", כי אז אולי תתעניינו מה הנימוקים שהובילו אליה. .
