קו מפריד עליון

רק מילה – ארגון פשע

אלימים, כוחניים, מאיימים בלי בושה. איך הז'רגון העברייני מתלבש בכזאת טבעיות על הפוליטיקאים?

היה זה הוגה הדעות ואיש הרוח איל ברקוביץ' שהעלה לדיון ציבורי את ההשוואה בין מפלגת הליכוד לפשע המאורגן, ומיד החלו התגובות הזועמות, בעיקר ממעריצי "הסופרנוס": אל תעליבו את משפחות הפשע! לפחות למאפיה יש מסורת מפוארת. לפחות לאנשי הפשע המאורגן יש ערכים וכבוד. לפחות הם פועלים על פי מתודה ולא רק שולפים מהמותן. לפחות הם לא חושפים שוב ושוב את הפאדיחות שלהם בפומבי.

אבל האמת היא שזה לא באמת מצחיק, אלא בעיקר מדכדך, כי אחרי ההשוואה הזאת הגיעו שני איומים רשמיים על-ידי מירי רגב ומיקי זוהר. ראשונה הייתה שרת התחבורה, שאמרה לברקוביץ' שאם לא יתנצל, "נדאג שלא תאמן את הנבחרת". אחר כך יו"ר הקואליציה הבהיר למנדלבליט שאם לא יתפטר, ייחשפו עוד הקלטות. בשפת רחוב זו בריונות. בשפה משפטית: סחיטה באיומים. בז'רגון המקצועי: פרוטקשן.

הבעיה היא לא רק העילגות של הצמד, לא רק סגנון הדיבור האלים, לא רק הכוחנות והנטייה האוטומטית לאיים – ולא העובדה שכבר אבדה הבושה. הבעיה שזו הנורמה. שזה בא להם טבעי. שהם לא מהססים לעשות את זה בשידור חי. פעם לימור לבנת שאלה בציניות בכנס של חברי מרכז הליכוד "האם נבחרנו כדי לחלק ג'ובים?", וזכתה לתשובה הרועמת: "כן!". לימים סיפרה שזה שבר אותה וגרם לה לעזוב את הפוליטיקה – אבל מה שעורר מבוכה בעבר, כיום הפך לסטנדרט הרשמי של המפלגה, והמדינה כולה. כוח, כבוד וכסף.

חמורה מהכול הייתה ההתנצלות של מיקי זוהר אחרי האיום הפרוע על מנדלבליט. התנצלות שנעשתה כבדרך אגב. חסרת משמעות, מזלזלת, רק כדי לצאת ידי חובה. הוא כתב אותה בגיחוך, והוסיף קריצה שהבהירה לחיילים: המסר הועבר. בואו נראה אותם עוד פעם מנסים להתעסק איתנו.