ההצטופפות הכפויה במקלטים ובחדרי מדרגות הזכירה לנו שחיים אנשים מעבר לדלתות בבניין. יש לנו שכנים, וזה ממש לא רע
כל מי שאין לו או לה ממ"ד בבית, נזכרו, לפתע, שיש להם שכנים. כלומר, ברור שידענו שיש לנו שכנים! זה ההיא וההוא ששוכרים בדלת שממול, נו מה שמם, אלה שעובדים בהייטק, עם הכלב הקטן. בעצם חתול. אבל להכיר? ממש? הו לא, ברררר. קרירות אורבנית זה אנחנו. מבחינתנו היחסים הם שלום-שלום, במנוד כמעט בלתי מורגש של הסנטר, ומיד להסיט את הראש לכיוון חרטומי הנעליים כשאנחנו נאלצים להידחס לחלל משותף במעלית, תודה רבה. אלא מאי, כל זה נכון לימים של שגרה. אבל מאז, האזעקות כפו עלינו קרבה אינטימית. פתאום, אפשר לחלוק את הדאגה לבן או בת הזוג שיצאו למילואים בעזה. לספר על החברים שנרצחו בנובה, הרי כולנו מכירים את שמכיר את ההיא שהיא בת דודה של ההוא. להשלים חטיפי אנרגיה או טרנזיסטור לציוד החובה של המקלט. להפוך לרגע לפרלמנט שבחיים לא היה לנו, שמקטר על המצב. שכנים זה קצת רטרו, נכון. אבל זה יכול להיות מקסים.