לחשבון האינסטגרם Team Skate Gaza, יש 169 אלף עוקבים. בסרטונים נראים נערים ונערות פלסטינים מתאמנים על דרופ בין ההריסות. ברקע נשמעים שירים כמו Palestine Will be Free (לפעמים עם ״בין הים לנהר״ ולפעמים בלי). המדריך מסיע פעוטה על סקייט בין אוהלים של מחנה פליטים. ברקע נשמע שיר בשם Fuck These Fucking Fascists. המדריך מספר שיש לו רק שני סקייטים בשביל ללמד את כל הקבוצה. כל אלה צולמו מאז תחילת הפסקת האש. לפני כן עלו בחשבון גם סרטוני-אבל, הלוויות, שברון לב על הרוגים, וצילום של מדי קבוצת הסקייט קבורים תחת ההריסות.
מעזה לאתיופיה, לחשבון Ethiopian Girl Skaters באינסטגרם יש כמעט 80 אלף עוקבים. מדובר באחד החשבונות שמפעיל skateistan, ארגון שלא למטרות רווח, בהובלת נשים, שמעצים בעיקר נערות, אבל גם נערים, ״לחלום בענק ולשבור מחסומים בעזרת סקייטבורדינג״. זהו חשבון עליז יותר מזה של עזה, ומציג את הנערות מתועדות על שערים של מגזינים שנחשבים כלוכדים את רוח התקופה, כמו Dazed. בחלק מהתמונות נראות נערות עושות סקייט בלבוש מסורתי, בתמונות אחרות בלבוש מערבי. הנערות שרות, רוקדות, ועושות סקייט. הן תמיד מחייכות. באתיופיה יותר מ-40% ממושבי הפרלמנט מאוישים על ידי נשים, אבל אחוזי הנישואים מתחת לגיל 18 עדיין גבוהים, וכמוהם שיעור האלימות המשפחתית כלפי נשים. ילדות מתחת לגיל 10 עדיין מבלות חלקים עצומים מהזמן שלהן בעבודות בית שקופות.
Skateistan היו מאוד פעילים גם באפגניסטאן. רכזת הארגון שם היא פעילת זכויות האדם זאינב חוסייני, שהיא גם האשה האפגנית הראשונה שהשלימה ריצת מרתון. התחרות התקיימה בבאמייאן, מחוז בטוח ויפהפה, ב-2016, כחמש שנים לפני יציאת האמריקאים וחזרתו של הטליבאן לשלטון. ועדיין, כשחוסייני התאמנה, גברים קיללו אותה וילדים זרקו עליה אבנים. כיום קשה יותר לפעול בקאבול, ועדיין הארגון מצליח איכשהו להעניק השכלה (הם לא מלמדים רק סקייטינג) לנערות.
החיבור בין סקייטינג, לנערות, למיעוטים מדוכאים, למוזיקה, לאינסטגרם ולמגזינים כמו Dazed and Confused הוא מהלך מבריק של אסטרטגייה שיווקית, שנקרא מיתוג הדדי (co-branding): הסקייט זוכה להיתפס מחדש כמייצג תרבות נגד חתרנית, ומאבקים פוליטיים של קבוצות מדוכאות זוכים להיות פוטוגניים וראויים ל-share.
האם יש להם ערך אמיתי גם כפעולה של העצמה בשטח? למרות הציניות המובנית של המקצוע שלנו, אנחנו רוצים להאמין שכן, שיש לה משמעות, אולי לא עבור הקולקטיב, אבל בהחלט בחיים הפרטיים של כל נער ונערה שמקבלים גישה לפעולה של חירות ושמחת חיים.
