כדאי שנהיה נאמנים לעצמנו ונפסיק לנסות להתחבב על האג
העולם כולו נגדנו:
מדינת ישראל נמצאת תחת מתקפה רב-מערכתית – הן בזירה הצבאית מול חמאס בעזה, והן בזירה המשפטית והדיפלומטית.
בית הדין הבינלאומי בהאג מאיים לפתוח בחקירה נגד לוחמים ישראלים, שעזבו את משפחתם ועיסוקם ויצאו למסור את נפשם בלחימה נגד אויבי ישראל שקמו עלינו לכלותנו בבוקר שמחת תורה. מדינות באיחוד האירופי מעבירות אזהרות דיפלומטיות והתקשורת העולמית בוחרת לעוות את המציאות, להציגנו ככובש האכזר, ואת הטרור כקורבן תמים.
אינני מופתע – עולם כמנהגו נוהג. תמיד יימצאו המדינות שיחבקו את אויבינו בשם "זכויות" ו"ערכים אוניברסליים", אך יגלו אטימות מוחלטת כלפי זכותנו הפשוטה להגן על חיי אזרחינו, על חופש חיילנו, על עצמאותנו כעם וכמדינה . השאלה היא לא מה אומרים באירופה – אלא מה אנחנו אומרים לעצמנו.
לצערי, הבעיה האמיתית היא לא בגויים, אלא בנו. ברפלקס ההתנצלות. בתחושת הנחיתות מול "הקהילה הבינלאומית". בציפייה התמימה לאהדה עולמית, כאילו אי פעם נוכל להסביר את עצמנו למוות, עד שכולם סוף סוף יבינו.
ובכן – צר לי לאכזב אתכם, הם לא יבינו. לא בגלל שהם לא מסוגלים להבין, אלא כי זה פשוט לא האינטרס שלהם. מדינות פועלות על פי אינטרסים – לא לפי צדק. לא לפי אמת. אם עם ישראל חפץ חיים ורוצה לשרוד, הוא חייב ללמוד לעשות את מה שטוב לישראל, לא לפי מה שנראה לאירופאים. עליו להפסיק להתייחס לאינטרסים של אומות העולם ומבקשי רעתנו. עליו לשמוע לקול מצפונו, לערכיו היהודיים.
מההיסטוריה אנו למדים כי כך נבנתה עוצמתה של מדינת ישראל. בן גוריון לא חיכה ל-"או"ם שמום". בגין לא ביקש רשות מאף אומה בעולם כשהורה להפציץ את הכור בעיראק. חיילי צה"ל לא ביקשו אישור מאירופה כשהגיעו למינכן או לבית הנתיבות באנטבה לאחר שקמו בחצי הלילה והמריאו עוף להשיב את כבוד האדם והעם. גם הכור בדימונה לא הוקם על בסיס "הסכמות בינלאומיות". הוא הוקם כי ידענו שאין לנו ברירה, ואם אנו רוצים להגן על עם ישראל החי בארצנו חובה עלינו לבנות את מעטפת ההגנה הטובה ביותר.
עם סגולה לא מתאים את עצמו לכל גחמה של הקונצנזוס העולמי. לא נכנע לאופנות פוליטיות, ולא מבסס את הביטחון הלאומי שלו על קמפיין הסברה. עלינו להביט במראה ולדעת כי אנחנו עם חפץ חיים, עם שמבקש לשמור על זהותו היהודית מתוך כבוד לערכיו הבסיסיים.
רק כשפעלנו מתוך עצמאות אסטרטגית, מתוך אומץ לאומי, מתוך אמונה בצדקת הדרך – הצלחנו. כל ניסיון לרצות את העולם, להתאים את עצמנו לקודים של אומות אחרות, או להצטדק מול האו"ם – התגלה כבזבוז זמן, גרר השפלה בינלאומית, ועלה בחיי אדם.
וזה לא חדש:
סוגיה זו חוצה את גבולות המדיניות המדינית ומגיעה עד עולמות הזהות הלאומית. "עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב" (במדבר כ"ג, ט') – זה לא רק פסוק ציורי. זו תובנה עמוקה, ואבן יסוד בתפיסת העולם היהודית. עם ישראל איננו עם ככל העמים. לא בגלל שהוא "טוב" יותר, אלא כי הוא נושא שליחות אחרת. שליחות מוסרית, שליחות רוחנית, שליחות ערכית – ולעיתים גם שליחות של עמידה נחושה מול שקרי העול ושקרניו.
הגיע הזמן שנפסיק להתבייש בזה. עם סגולה לא מתאים את עצמו לכל גחמה של הקונצנזוס העולמי. לא נכנע לאופנות פוליטיות, ולא מבסס את הביטחון הלאומי שלו על קמפיין הסברה. עלינו להביט במראה ולדעת כי אנחנו עם חפץ חיים, עם שמבקש לשמור על זהותו היהודית מתוך כבוד לערכיו הבסיסיים.
בימים אלה, כשהלחץ הבינלאומי הולך וגובר, חובה על מדינת ישראל לפעול מתוך תודעה ברורה: לא מתנצלים – מגנים על עצמנו. לא "מבקשים רשות" – מכים בטרור. לא עוצרים מבצע צבאי מוצדק בגלל ציוצים של דיפלומטים או התנגדות לדרכה של הממשלה.
עלינו להתרגל ולהאמין בצדקת הדרך, ובעקבותינו יתרגלו ויאמינו השאר. אם אנחנו נפקפק בזכותנו הבסיסית להגנה עצמית – לא יישארו מי שיגנו עלינו, ו – חס ושלום – גם לא ישאר על מי להגן.