החרם האנטי-ישראלי התחיל בימי המנדט, דעך בימי אוסלו, ותפס תאוצה, השפעה ותמיכה בדמות תנועות ה-BDS, ששאבו השראה מהחרם על האפרטהייד בדרום אפריקה. איך זה עובד, ומי חשוף יותר?
החרם על ישראל לא נולד במלחמת "חרבות ברזל", או "תקומה", או כל שם אחר שייבחר לתאר את הכישלון הקולוסאלי הזה.
החרם הערבי – תופעה מרתקת זו של התנגדות כלכלית-פוליטית – משתרע על פני תקופה היסטורית ארוכה כמו הסכסוך עצמו, ולמרבה האירוניה, ניחן באותה מידה של אפקטיביות. נדמה כי בעוד האזור כולו חווה תהפוכות דרמטיות – ממשטרים שעלו ונפלו, דרך מלחמות עקובות מדם ועד הסכמי שלום היסטוריים – עומד לו החרם כסלע איתן, משנה צורה ופושט לבושים חדשים, אך ממשיך להתקיים בעקשנות ראויה לציון.
הוא החל בימים רחוקים, עוד בטרם נשמעה המילה "ציונות" בפי המון העם, כאשר סוחרים ערביים בפלשתינה העות'מאנית קראו להימנע מרכישת סחורות יהודיות. מה שהחל כיוזמה מקומית התגבש במהרה לכדי אידיאולוגיה שלמה, עם הקמת "הוועד הערבי העליון" שקרא ב-1936 לחרם רשמי על מוצרים יהודיים. אירוניה היסטורית קטנה: רבים מאותם סוחרים שקראו לחרם המשיכו לקיים יחסי מסחר חשאיים עם שכניהם היהודיים – הפרגמטיזם הכלכלי, מסתבר, גבר לעיתים קרובות על אידיאולוגיה לוהטת.
הרשימה השחורה הנודעת לשמצה
בהמשך, עם הקמת מדינת ישראל, עבר החרם מטמורפוזה והפך למיזם רשמי ומתוחכם של הליגה הערבית, שהקימה את "המשרד המרכזי לחרם על ישראל" בדמשק – שנודע לשמצה בזכות "הרשימה השחורה" שלו. יד אחת של הליגה הערבית חתמה על הסכמי הפסקת אש, בעוד היד השנייה הרחיבה את החרם למעגלים חדשים ומפתיעים. כוכב הוליוודי שהעז להופיע בישראל? לרשימה השחורה. חברת משקאות שפתחה מפעל בתל אביב? אסורה לשיווק בעשרים ושתיים מדינות ערב. מלון בינלאומי שאירח כנס ישראלי? שערי קהיר וריאד יינעלו בפניו.
אמנם חלק לא קטן מהציבור הישראלי טוען, כי מדובר בגלגול מודרני של האנטישמיות העתיקה והחדשה, אבל אותו חלק צריך להסביר את הזיקה החד-ערכית בין מגמות החרם לבין אירועי מלחמה ושלום
השנים חלפו, והחרם גילה יכולת התאמה מרשימה לנסיבות המשתנות. הקשרים הפוליטיים-כלכליים שהתפתחו בעולם לא פסחו על המזרח התיכון, והנה מצאנו את עצמנו בפרדוקס מרהיב: מצרים חתמה על הסכם שלום עם ישראל ב-1979, אך ממשיכה לנהל "שלום קר" כלכלי; חברות אמריקאיות גילו שאפשר לקיים עסקים עם שני הצדדים באמצעות חברות-בת מסתוריות; וסוחרים פלסטינים בגדה המערבית מצאו דרכים מתוחכמות לייבא סחורה ישראלית דרך מדינות שלישיות, תוך שהם מצהירים על התנגדותם הנחרצת לנורמליזציה.
ואז, כאשר נדמה היה שהחרם הולך ודועך, עם הסכמי אוסלו והתקרבות בין ישראל למדינות המפרץ, ולישראל הגיעו חברות רבות שמורא החרם הרתיע אותן עד אז (למשל, יצרני רכב כמו טויוטה והונדה, ורבים אחרים) צץ לו מרבצו פניקס חדש – תנועת ה-BDS. אותה תנועה שנולדה בועידת דרבן נגד גזענות בשנת 2001, העתיקה את עקרונות החרם הקלאסי אל המאה ה-21, ולבשה מחלצות של שיח זכויות אדם וצדק אוניברסלי. לא עוד חרם ערבי, אלא "חרם בינלאומי", לא עוד התנגדות לאומנית-דתית, אלא "תמיכה בזכויות האדם".
וכך, במעין סימפוניה היסטורית מדהימה, כשהעולם הערבי עצמו החל להתפכח מהחרם המסורתי, עם הסכמי אברהם ונרמול היחסים עם מדינות המפרץ, אירופה וחלקים מהאקדמיה המערבית הרימו את דגל החרם בהתלהבות של מגלי עולם חדש. אותו כלי שהוכיח יעילות חלקית לאורך עשרות שנים, מצא לעצמו קהל חדש באוניברסיטאות אליטיסטיות ובמסדרונות מועצות עירוניות במערב.
קמפיין ה-BDS, שבמשך שנים נחשב לאנקדוטה פוליטית שולית ובעיקר ביאס מעריצי פינק פלויד ישראלים, הפך מאז 2023 לשחקן ממשי והתקדם מהנפת שלטי קרטון ומגפונים מפלסטיק.
איך הוא התחיל?
ב-2005, כשהחרם הערבי כבר דעך בעקבות הסכמי השלום והנורמליזציה, הופיעה תנועת ה-BDS. עם קואליציה של ארגונים פלסטינים והנהגה של עומר ברגותי, התנועה אימצה שפה חדשה של זכויות אדם וצדק אוניברסלי, והתבססה על שלושה עמודי תווך:
- סיום "הכיבוש והקולוניזציה של כל האדמות הערביות"
- שוויון מלא בזכויות האזרחים הערבים-פלסטינים בישראל
- כיבוד "זכות השיבה" של הפליטים הפלסטינים
מי ברשימה השחורה?
רשימת היעדים של ה-BDS מגוונת להפליא ומשקפת אסטרטגיה של הרחבת החרם הרבה מעבר לאפיקים הכלכליים המסורתיים:
חברות ועסקים:
- חברות הפועלות בהתנחלויות – מסודהסטרים (לפני שעברה) ועד AirBnB (שניסתה לצאת וחזרה)
- קבלני ביטחון וחברות נשק – אלביט מערכות, רפאל, IAI, וחברות בינלאומיות כמו G4S
- בנקים המממנים פרויקטים בשטחים – בנק הפועלים, לאומי, ובנקים זרים עם השקעות בישראל
- חברות טכנולוגיה – HP, מוטורולה, ומיקרוסופט (בגלל פרויקטים ביטחוניים)
- חברות צריכה בינלאומיות – קוקה-קולה, מקדונלדס, סטארבקס (עם סניפים בישראל)
מוסדות אקדמיים ותרבותיים:
- אוניברסיטאות ישראליות – במיוחד אלה עם קשרים ביטחוניים או מחקרים ביטחוניים
- אמנים המופיעים בישראל – רשימה ארוכה מאלטון ג'ון ועד טיילור סוויפט
- פסטיבלים בינלאומיים המארחים נציגות ישראלית – קאן, ברלינלה, אירוויזיון
- מוסדות ספורט ישראליים – קבוצות, התאחדויות, והשתתפות בטורנירים בינלאומיים
גופים ממשלתיים ואקדמיים:
- קשרי אקדמיה בינלאומיים עם מוסדות ישראליים
- תוכניות חילופי סטודנטים וסגל עם אוניברסיטאות ישראליות
- מענקי מחקר משותפים ושיתופי פעולה אקדמיים
הקריטריונים: גמישים להפליא
בניגוד לחרם הערבי המסורתי שהתאפיין בכללים ברורים, ה-BDS פיתחה קריטריונים גמישים המאפשרים הרחבה והתאמה למציאות המשתנה:
- קשר ישיר להתנחלויות – הקריטריון הקל ביותר להצדקה, הממוקד בחברות עם נוכחות פיזית בשטחים
- "סיוע לכיבוש" – קטגוריה רחבה הכוללת חברות המספקות טכנולוגיה או שירותים לצבא/משטרה
- שותפות לנרמול היחסים – המאפשרת להחרים כל מי שמקדם "תדמית חיובית" של ישראל
- "שתיקה היא הסכמה" – הרחבה המאפשרת לכלול ארגונים שלא התבטאו נגד מדיניות ישראל
- קשרים מוסדיים – המאפשר החרמת מוסדות (בניגוד לאנשים פרטיים) עם קשר רשמי לישראל
גיאוגרפיית החרם: איפה הוא באמת משפיע?
- קמפוסים אמריקאיים – במיוחד אוניברסיטאות עילית בחוף המזרחי והמערבי (קולומביה, בארקלי, הארוורד)
- מערב אירופה – בעיקר בריטניה, אירלנד וסקנדינביה, עם תאים פעילים במוסדות אקדמיים
- ארגוני זכויות אדם בינלאומיים – אמנסטי, Human Rights Watch ואחרים אימצו חלק מהרטוריקה
- איגודים מקצועיים – במיוחד באקדמיה, באמנויות ובתחום הסוציאלי
במקביל, מרכזי הפעולה של התנועה השתנו עם השנים:
- רמאללה – מוקד מרכזי לתיאום פעילות בינלאומית
- לונדון – מרכז פעילות אירופי מרכזי
- ניו יורק/סן פרנסיסקו – מוקדי הפעילות האמריקאית
האפקטיביות: בין רעש לתוצאות
לפני ה-7 באוקטובר ההשפעה הכלכלית היתה מוגבלת – הכלכלה הישראלית צמחה באופן משמעותי למרות החרם, עם השקעות זרות שהגיעו לשיא של 27 מיליארד דולר ב-2021. מנגד, הוא נחל הישגים תדמיתיים משמעותיים, והמשגת השיחה לכיוון של "אפרטהייד" ו"קולוניאליזם". בו- בזמן, גם לפני ה-7 באוקטובר התנועה נחלה לא מעט הצלחות נקודתיות, כמו נסיגה של חברות מסוימות מהתנחלויות, או מחברות הפועלות מעבר לקו הירוק, ביטולי הופעות של אמנים, החלטות השקעה של קרנות פנסיה בעיקר בסקנדינביה ועוד.
המלחמה בעזה הובילה לשינוי דרמטי בהיקף ובהשפעה של תנועת החרם:
- התרחבות משמעותית של התמיכה, במיוחד בקמפוסים אמריקאיים עם מאהלי מחאה והפגנות רחבות
- מעבר מחרם ממוקד-התנחלויות לחרם רחב יותר על ישראל בכללותה
- פגיעה משמעותית בתיירות וענפים מסוימים, גם אם בשילוב עם השפעות המלחמה עצמה
- החרמות אקדמיות נרחבות – ביטול שיתופי פעולה, דחיית מאמרים, ביטול הזמנות לכנסים
רבאק – אפילו סרט פלסטיני-ישראלי שחושף העוולות שמחוללים מתנחלים בגיבוי הצבא בדרום הר חברון וזכה באוסקר (!) הפך מוקצה מבחינתם. תוכן הסרט בכלל לא שינה, רק זהות אחד היוצרים – כאמור, ישראלי. עוד לבנה בחומה, ועוד אחת מעליה.
הפרדוקס המעניין: חיזוק הימין דרך החרם
אולי האירוניה הגדולה ביותר של החרם היא אפקט הבומרנג הפוליטי שלו. ככל שהחרם הבינלאומי מתרחב, במיוחד בצורתו הבלתי מובחנת, כך מתחזקת בישראל תחושת "המצור" וה"עולם כולו נגדנו" – תחושה המחזקת דווקא כוחות פוליטיים ימניים המתנגדים לפשרה.
חוקרים מצביעים על כך שהחרם, במקום לפלג את החברה הישראלית ולהפריד בין הממשלה לבין אזרחיה, דווקא מאחד אותה סביב תחושת איום קיומי. פוליטיקאים מהימין משתמשים בחרם כדוגמה ל"אנטישמיות חדשה" וכהוכחה ש"לא משנה מה נעשה, תמיד ישנאו אותנו".
לאן הולכים מכאן?
תחת ההנחה הלא בלתי ריאלית, כי מדיניות ממשלת ישראל לא תשתנה, החרם ניצב בפני מספר כיוונים אפשריים:
- מיסוד ברמה הבינלאומית – דרך החלטות של מוסדות בינלאומיים וארגונים גלובליים
- התרחבות או פיצול – האם החרם ימשיך להתרחב לקהלים חדשים, או יפוצל בין גישה רדיקלית לבין גישה מתונה יותר?
- עימות עם חקיקה נגד-חרם – ב-35 מדינות בארה"ב ובמקומות אחרים, עם מאבקים משפטיים על חופש הביטוי
האם ישראל תהפוך למוקצה עולמית, כמו דראפ ורוסיה? סביר שלא, ודאי לא בטווח הקצר. ישראל עדיין נהנית מהחסות של הממשל האמריקני, גם בלבוש הגחמתי טראמפי שלו. חסות זו לבדה יודעת לסכל מהלכים כואבים של ממש, כמו הוצאה של ישראל ממערכות הסליקה העולמיות, מתחרויות הספורט העולמיות ועוד. ובו-בזמן, חשבו על זה – כל מהלך מוצלח של חרם הוא פגיעה נוספת בכלכלה הישראלית, וברווחה של כל אחד ואחת מאיתנו.
"עם לבדד ישכון" היא ססמה כובשת עם רפרנס למקורות, אבל כלכלה קטנה ופתוחה כמו ישראל פשוט לא יכולה להרשות לעצמה לא להיות חלק מהמשחק הגלובלי, גם אם הוא עובר את הזעזועים הכבדים ביותר שחווה מזה למעלה ממאה שנים.
אמנם חלק לא קטן מהציבור הישראלי טוען, כי מדובר בגלגול מודרני של האנטישמיות העתיקה והחדשה, אבל אותו חלק צריך להסביר את הזיקה החד-ערכית בין מגמות החרם לבין אירועי מלחמה ושלום.
נעים יותר לחשוב, שלא משנה מה נעשה, תמיד נסבול כי אנחנו יהודים. חבל, כי זו עמדה, שכופרת בקשר שבין סיבה לבין מסובב, וודאי כופרת בעובדות ההיסטוריות, שמראות קשר ישיר בין גילויי החרם לבין המדיניות הישראלית.