לפעמים מה שנראה כמו ניצחון הוא למעשה נצחון פירוס, ומה שנראה כמו הפסד יכול להיות ניצחון.
קחו למשל את האירוויזיון. ישראל רצתה להיות סאלי פילד באותו נאום אוסקר מהאייטיז; לעמוד מול העולם ולהודות לו בהתרגשות, ״אתם אוהבים אותי, אתם באמת אוהבים אותי״.
נמאס לישראל להיות המדינה השנואה של 2025, זאת שמרעיבה זקנים, מייבשת את החלב של אמהות מניקות ומנתקת חשמל לפגיות. ולפתע הגיעה ההזדמנות המושלמות, על מגש של נצנצים, תחרות האירוויזיון, האירוע האהוב על הישראלים, ההזדמנות להשאיר את ״כל הפוליטיקה הזאת״ מאחור, ולזכות מחדש באהבת הקהל.
אבל ישראל לא הסתפקה השנה בלשלוח זמרת צעירה – יובל רפאל – שהיא ממש במקרה גם ניצולה של ״מיגונית המוות״, רק ככה כדי להזכיר לכולם מי התחיל ומי באמת הקורבן בסיפור הזה. ישראל גם לא הסתפקה בשיר שכתבה והלחינה קרן פלס, או בשמלה שעיצב ויקטור בלאיש, או בבימוי של יואב צפיר. ליתר ביטחון, ורק כדי לעזור לעולם להוכיח את אהבתו אלינו, הפעילה ישראל, לפי השמועות, מבצע השפעה קטן כדי "לסייע" לקולות הציבור.
וזה הצליח. כלומר, לא מבצע ההשפעה, אלא השיר, הוא היה כל-כך טוב, ואנחנו כל-כך אהובים, שזה פשוט הסתדר. זכינו במקום השני, והיינו מאושרים. אנחנו לא אומה שנואה. אנחנו בסך הכל אומה אהובה, ברגע קצת קשה ביחסים.
רק שאז זה התהפך. מתברר שהאירופים הם לא פראיירים, רק מנומסים. אז במקום להחרים אותנו, הם פשוט שינו את החוקים – הורידו את המשקל של הצבעת הקהל, והגדילו את המשקל של הצבעת השופטים, כדי לסכל מבצעי השפעה עתידיים. ״לסכל״ – הנה מלה שאנחנו מבינים.
בחודש שעבר זה כבר הגיע למצב שבו התקיימה הצבעה אם להתיר את ההשתתפות של ישראל בתחרות. גם כאן ישראל עשתה מאמצים לא קלים, וההחלטה היתה – להותיר אותה בתחרות.
אבל גם הניצחון הזה הפך לסוג של ניצחון פירוס, כששורה של מדינות הודיעו בזו אחר זו, כי הן פורשות מהתחרות אם ישראל תשתתף, ואליהן הצטרפו זוכים לשעבר בתחרות.
הנה כי כן, ורק כדי שלא נייבב על עוד סימן דרך בקריסת המותג ישראל (ראו פרויקט גיליון ה-100 שלנו), האם אפשר היה לעשות דבר מה כדי לשכך את המכה? הרי התחרות לא עומדת להיות טיול בפארק עבור ישראל.
אנחנו חושבים שכן, אבל לשם כך נדרש שינוי אסטרטגי בניהול המשבר של המותג ישראל, והתרחקות מתפיסה הרווחת כאן של מה שלא עובד בכוח, יעבוד יותר בכוח, או "הראינו להם".
למשל, אפשר היה לספוג את אי ההשתתפות, לתת לזעם העולמי לשכוך מעט, ולומר משהו כמו: "החברה הישראלית נתונה בשעה קשה, לאחר שנתיים של מלחמה. החלטנו השנה לא להשתתף בתחרות הזמר, שבה אנו לוקחים חלק מאז שנות השבעים של המאה הקודמת, כדי להתמקד בהחלמה ובריפוי הפצעים. אנו מקווים להיות איתכם בשנה הבאה".
נכון, זה נשמע כמו הפסד, אבל זה הפסד לצורך ניצחון – זו הפגנה של צניעות וענווה, וגם הפניית תשומת לב לכך שהמלחמה לא פגעה רק בצד אחד, כמו שמשוכנעים בעולם.
