נוכחת, נפקדת

גם בכל הקשור לקריסת המותג "ישראל", זו לא שעתה היפה של התקשורת. היא מתמסרת מרצון לגרסת המערכת, מזלזלת בעיתונות הזרה ונסחפת מרצון אחרי אזור הנוחות העממי שהוא תחושת הנרדפות. התוצאה? תיווך חסר של המציאות והתבצרות בתחושה שאנחנו תמיד אבל תמיד הכי בסדר. קבלו את ששת החטאים של התקשורת הישראלית (רשימה חלקית)

בלימודי מדיה נוהגים לכנות את התקשורת "הרשות הרביעית". כלומר: לצד שלוש הרשויות של המדינה – המחוקקת, השופטת והמבצעת – חי לו תחום עיסוק (כמעט כולו פרטי), שתפקידו לפקח מהצד על הרשויות האחרות. להאיר פינות אפלות, לבקר, לחשוף שחיתויות ועוולות ועוד כל מיני מעלות טובות שמיוחסות לעיתונות ולעיתונאים. אבל מה קורה לרשות הרביעית במדינה שבה השלטון נמצא בתנועת מכבש מתמדת, שמטרתה לייתר את הרשות השופטת והרשות המחוקקת, וליצור רשות אחת, ריכוזית, שחולשת ביד ברזל על כל היבט של חיי האזרחים?

 התשובה אמורה להיות קלה: זו חייבת להיות שעתה היפה של הרשות הרביעית, הלא כן? היא תילחם עד כלות הנשימה בתהליך שמרוקן את הדמוקרטיה מתוכן. בעוד שאכן חלקים נרחבים בתקשורת פועלים בדיוק כך (לצד התקרנפות-רבתי של אחרים), כאשר מדובר בדמותה של ישראל, בהתרסקות של שווי המותג שלה בעולם, אנחנו שומעים צרצרים. זאת למרות ששתי הצרות – רמיסת הדמוקרטיה והתרסקות המותג הלאומי – כרוכות זו בזו.

למה טוענים נגדנו שהצד שלנו הוא זה שבגללו קרס המו"מ על החזרת החטופים? כי העולם נגדנו. למה מאשימים אותנו בפשעי מלחמה? כי הם אנטישמים. למה כל גופי דירוג האשראי מזהירים אותנו שאנחנו בדרך לקטסטרופה? כי הם שונאי ישראל. קל, נוח ועובד תמיד

זה לא באג, זה פיצ'ר

עוד לפני שאנחנו נוגעים בכלי התקשורת עצמם, צריך להבין שהסנטימנט העממי של "כל העולם שונא אותנו" הוא לא תוצאה של מחדל ("למה אין לנו הסברה!", "אנטישמיות!"), אלא – בלשון צבאית – הלקח וההישג הנדרשים של ממשלות ישראל לדורותיהן. זה טוב ונוח להן. זה לא באג, זה פיצ'ר: אותנו זה שומר מאוחדים בתחושת רדיפה, ולהן זה מספק תרוץ תמידי ומדיניות חוץ מן המוכן, ללא צורך בחשיבה. למה טוענים נגדנו שהצד שלנו הוא זה שבגללו קרס המו"מ על החזרת החטופים? כי העולם נגדנו. למה מאשימים אותנו בפשעי מלחמה? כי הם אנטישמים. למה כל גופי דירוג האשראי מזהירים אותנו שאנחנו בדרך לקטסטרופה? כי הם שונאי ישראל. קל, נוח ועובד תמיד. רק שעובד עלינו, פחות על העולם.

 הרשות הרביעית, עם כל הכתרים שנקשרו לה, מתוך האקלים הזה נולדה, ואת האקלים הזה היא משמרת. במתכוון או שלא במתכוון. במקום לתווך את המציאות, להאיר, לבאר, להפנות אצבע אל המקומות הבעייתיים – היא מתמסרת.

1. התמסרות לעולם רדוף.  לא פעם הם חשים עצמם כמו טאלנטים נוצצים בעיסוק שפעם היה נחשק, אך הנשים והגברים שמאיישים את המערכות של כלי התקשורת הם בסופו של דבר, חלק מעמך ישראל. הם לא חסינים מההשפעה ארוכת הטווח של סנטימנט הרדיפה הלאומי. על אחת כמה וכמה, כאשר אלה מביניהם שהם בני 35 ומטה אפילו לא מסוגלים לדמיין עולם שיש בו מערכת פוליטית אחרת, רשויות נפרדות ועיסוק רציני בהגעה לסיום הסכסוך.

תפיסת המציאות שלהם מוגדרת באמצעות עולמו הרדוף-תמידית של נתניהו. נכון, הם לא מיקשה אחת, וכל אחד ואחת מהם יעמוד על כך שיש לו דעות משל עצמו. ועדיין, כאשר החוויה המקצועית שלך כעיתונאי או עיתונאית היא שבמשך שנים כל התרחשות במדינה תחומה בין פרשיות וחקירות של ראש הממשלה – הרי שגם אם אתה לא אחד מפעילי הזרוע הצבאית של ערוץ 14, אתה רואה את המרחב החדשותי של ישראל כגלים-גלים של פרשות. גל רודף גל, והמחזור הזה לעולם לא נשבר.

תחושת הרדיפה היא לא רק האקלים שבהם חיים העיתונאים. היא גם מוצר שצריך לספק. זהו איזור הנוחות של משתמשי הקצה. שונאים אותנו ומעלילים עלינו? אנחנו פולטים אנחת רווחה: עכשיו אנחנו יודעים איפה אנחנו נמצאים.

2. התמסרות לאתיקה מקצועית מזויפת. תקשורת הלגאסי של ישראל פתחה ואימצה תורה שבעל פה, מעין תקנון אתיקה בלתי כתוב (שאין לו קשר לתקנון האתיקה המקורי של מועצת העיתונות): "אני רק מדווח". כלומר, אני תפקידי לעשות פורוורד למה שקיבלתי בווטסאפ. בלי קונטקס, בלי בדיקה, בלי סקרנות. לצד "אני רק מדווח" נמצא את האצבע הקלה על ההדק בייחוס ידיעות ל"גורמים" (כולנו ראינו לאן זה עלול להגיע, לפי החשד, בפרשת קטארגייט) ואת עקרון ה"דעות מכאן ומכאן" שקובע שאין רע וטוב מוחלטים ואין אמת ושקר מוחלטים – הם דעה ומכאן ומכאן.

3. התמסרות מוחלטת לדובר צה"ל. קחו למשל את המקרה האחרון, המחריד, שבו כוח גולני הרג אנשי רפואה בשיירה של הסהר האדום, ואחר כך קבר אותם באמצעות דחפורים. גם הפעם, כמו תמיד, דובר צה"ל פועל לפי אותו אלגוריתם:

שלב א' – "מה פתאום, זה לא קרה. להם אתם מאמינים, למחבלים האלה, ולא לנו?"

שלב ב' – אופס, התקשורת העולמית מפרסמת עדות מצולמת.

שלב ג' – "אוקיי נבדוק, אולי קרה".

שלב ד' – "בעצם קרה – אבל…".

כאשר הכתבים לענייני ביטחון מאמצים אוטומטית את הגרסה הרשמית ואפילו לא מטילים בה ספק (שלא לדבר על לבדוק באמצעות הכלים העיתונאיים שעומדים לרשותם), בסופו של דבר האמינות של ישראל כולה היא זו שנפגעת כאן. הפלסטינים כמעט תמיד מתבררים כדוברי אמת, ואילו ישראל נתפסת כמקשה לא-אמינה אחת: הצבא והתקשורת חד הם. 

4. התמסרות לעריצות הטאלנטים. לעורכים כבר אין יכולת להפעיל סמכות על הטאלנטים שלהם, בעוד שהרף להגדרת המונח טאלנט הולך וצונח כלפי מטה. יש לו חשבון טלגרם והוא מעסיק "אחראי סושיאל"? הוא טאלנט. כאשר לרשותם פלטפורמות רבות שבהן הם יכולים לפרסם מעל ראשיהם של העורכים, התוצאה זולגת אל כלי התקשורת הראשי שלהם: לעורכים/ות אין יותר יכולת למשמע, להגיד באופן נחרץ מה סיפור ומה ספין קלוש, מה שקרי, מה דורש בדיקות נוספות ואיך הן צריכות להיראות.

5. התמסרות לפרובינציאליות. העיתונות שלנו מזלזלת בתקשורת הבינלאומית. עיתונאים הם עם לא קולגיאלי, בייחוד כאשר מדובר בקולגות מהעולם הרחב. "חדשות חוץ" הן בדרך כלל שם נרדף לסיפורי פנטזיה משעשעים מהעולם הרחוק. ילד שגדל לצד זאבים וכל זה. כלי תקשורת ישראלים מזלזלים בפרסומים זרים (פרט למקרים שבהם אפשר להשתמש בהם כמסלול עוקף צנזורה), וכאשר אלה עלולים לשקף לצרכן התקשורת הישראלי איך אנחנו נראים בעולם – קולם ייאלם פה בישראל.

אבל ברוב המקרים, התקשורת העולמית לא משקרת ולא ממציאה. כאשר היא מדווח על גופות של ילדים חפים מפשע שנקלעו להפצצה שלנו, היא מדווחת על משהו שקרה. זה לא אומר שהם אנטישמים: זה אומר שבמדינות מערביות יש רגישות לחיי אדם, ומלחמה שבה נהרגים חפים מפשע היא מבחינתם ניוז חשוב. התקשורת הישראלית דורשת מהם לראות את התמונה המורכבת ("אבל הם התחילו! המחבלים מסתתרים במאהלים!"), אבל מסרבת בעצמה לראות את אותה המורכבות: אנחנו יכולים להיות גם צודקים, וגם לגרום למות חפים מפשע ולדעת שזה לא בסדר.

6. התמסרות לזלזול. You can't handle the truth, מטיח ג'ק ניקולסון בטום קרוז בסצנת השיא של הסרט "בחורים טובים". ניקולסון, המגלם מפקד בסיס אימונים שטייח תקרית שבה טירון מת ממכות שספג מחבריו, מטיח בתובע הצבאי קרוז אמירה מתנשאת, יודעת כל, שכל כך מתאימה למח"טים ומעלה אצלנו. מי אתה, ג'ובניק, שתתיימר להבין איך זה עובד בצבא. כך גם אמצעי התקשורת אצלנו: מגוננים עלינו מפני האמת שהם מניחים שלא נוכל להתמודד איתה. האם הם כל כך דואגים לנפשותינו הרכות? או שהם חוששים מזעמם של מאזינים, צופים, קוראים, שינסו להטילו עליכם חרם מפרסמים?

כאשר חסים עלינו ולכן מסתירים מאיתנו את האמת או מציגים את האמת כדעה שיש לה דעה מנוגדת, או ממהרים לאמץ את עמדת המערכת, לא רק שמה של ישראל נפגע פה כאשר היא מצטיירת כמדינה שבה גם הרשות הרביעית קורסת; גם אנחנו צרכני הקצה נפגעים, משום שלא מתווכים לנו את המציאות. ואנחנו מתמכרים למצב הזה, לאט לאט. כמו שאמר ניקולסון: אנחנו לא יכולים להתמודד עם המציאות.