כמעט כל המונדיאל כבר מאחורינו, ועם ההתקדמות לגראנד פינאלה אפשר לסכם, לא רק את המנצחים והמאכזבים על הדשא, אלא גם את אלו שבהפסקות הפרסומת. למשל, מדי הנבחרת הכלבית של אדידס (נותנת החסות הרשמית), הסרטונים הנהדרים של נייקי (לא נותנת חסות רשמית), או ההברקה של ליוויס שנדרשה לכסות את הלוגו באצטדיון על שמה בסן פרנסיסקו, ועשתה זאת בבד שנגזר בדיוק לפי צללית העטלף של הלוגו – וזכה לאזכורים נלהבים בכל 573 המדינות שהשתתפו במונדיאל, ובאותן מעטות שלא, כמונו.
לא לא, אנחנו מדברים על הפרסומות שלא צריך שום VAR כדי לוודא שהן באופסייד: אלו שאינן של נותנות חסות רשמיות, או מוצרים ושירותים קשורים לחווייה (טלוויזיות גדולות? פיצה? מי אמר פיצה?). אלו מנצלות קהל שצמוד למסך ומנסות להתחנף אליו בעזרת מיטב קלישאות האופסייד שהן מכירות, קשור או לא קשור.
וכמובן, עם כל הכבוד לסקר קרטוגרפיה וגלובס שקבע שליאת הר לב והילה קורח צועקות על שער הזלוטי היא הפרסומת הכי אהובה כרגע, הבנקים הם הכי גרועים, ובפער. עם כל החיבה האישית לפרזנטורים, כולן כולל כולן מריחות כמו הילד הקסוקר והחמוד שאף אחד לא היה בוחר לקבוצה שלו אם לא היה מביא את הכדור הכי חדש למגרש. דבירוס בנדיקוס עממיקוס (עם עיניים כחולות במודגש) אוהב את השירות האישי ואת הפיצוחים שלו; גל תורן מספר על מספר אחד במדים של פתח תקווה; ועידו רוזנבלום צועק בגרפיקת AI. הכי גארבג' טיים שיש. ואני לא רוצה לגעת בכרטיסי האשראי שמציעים הלוואות לקניית כרטיס למשחקים שהם סולד אאוט כבר חצי שנה.
כן, ברור, רכיבה על אירוע בסדר גודל כזה, עם קהל מובחן וים של תרבות וביטויים מוכרים היא חלום של כל משווק. אבל בחייאת, כשאתם באים לפה וכולם רואים שהצעיף שלכם חדש דנדש מהחנות של האצטדיון, תנסו לפחות להשקיע יותר מאשר עוד ביטוי כדורגל שהצלחתם לחבר לתוכנית מנויים כלשהי. שלא נגיד עליכם שאתם משחקים יותר גרוע אפילו מאיטליה.
ושניה לפני הפרסומת האפשרית לפסטה כלשהי – איטליה לא משחקת הפעם.
גם אתם לא.
