איך השינויים החברתיים באים לידי ביטוי בדפוסי ההצבעה של החברה החרדית בבחירות המקומיות
מבחוץ, ובעיניים של החברה הלא חרדית – תוצאות הבחירות לרשויות המקומיות הן עדות נוספות להתחזקות החרדים ולדחיקת המרחב הלא חרדי, ובעיקר הלא דתי בערים רבות.
בפועל, הבחירות לרשויות המקומיות גילו עד כמה הציבור החרדי רחוק מלהיות מקשה אחת. מבחינת החילוניים, כולם לובשי שחורים – ואת הש"סניקים מזהים רק לפי צבע העור. בפועל, הציבור החרדי עשוי גוני גוונים.
מערכת הבחירות לרשויות המקומיות במגזר החרדי היו מהסוערות והיצריות שהכיר המגזר. מעבר למאבקי הכוח והשליטה של שלוש המפלגות החרדיות – ש״ס, דגל התורה הליטאית ואגודת ישראל החסידית – היה קרב על ההנהגה הרוחנית של המגזר החרדי.
תוצאות הבחירות, מספרים לנו מי שחיים בקהילות החרדיות, הן עדות לכך שאמנם, הציבור החרדי עדיין רואה במפלגות החרדיות את ביתו, אבל הוא כבר אינו מחויב להנהגת המפלגות וכבר אינו סר למרותם, כפי שסר בעבר. בפועל, הבוחרים החרדיים הוציאו כרטיס צהוב להנהגה, והבהירו לה שקולם כבר אינו בלתי מותנה, ודאי במקום שבו יש עסקאות אפלות, או מעל לראשו של הציבור.
קחו את אלעד למשל, הרב לנדו, מנהיגה הרוחני של דגל התורה, נשכב על הגדר עבור ראש העיר ישראל פרוש, שהפסיד ליהודה בוטבול מש״ס. הבוחרים כעסו על לנדו, שהפר את הסכם התמיכה במועמד של ש"ס, והלכו עם "הצדק" ולא עם הרב.
בבני ברק החרדית, למעלה מ-10% הצביעו למפלגות מחאה. בנוסף, על אף ההנחיה להצביע לזייברט החסידי לראשות העירייה, הוא זכה לשיעור נמוך יותר מהשיעור שקיבל למועצת העיר (הרשימה מורכבת מחסידים ומליטאים) – מעין הצבעת מחאה שקטה בעיר החרדית החשובה בישראל.
בלוד, הוראת ההנהגה החרדית היתה להצביע עבור יורם מרציאנו אבל 35% אחוז הצביעו ליאיר רביבו. בקריית יערים, רביץ היה מתמודד יחיד, אבל 35% לא הצביעו בעדו; כך גם במודיעין עילית, גוטמן היה מתמודד יחיד, אבל חמישית מהבוחרים שלשלו פתק ירוק (לבן). בבית שמש שהפכה לעיר חרדית, מפלגת דרך החרדית שאינה מזוהה עם רב כלשהו או מפלגה, קטפה שני מנדטים למועצת העיר.
וכמובן בירושלים, לו החרדים היו מתאחדים, היה להם ראש עירייה חרדי. משה ליאון נבחר אמנם בקולותיהם, אבל הכניס למועצה רק את עצמו (נכון לכתיבת שורות אלה).
נכון, עדיין הרוב הולך עם הרבנים, אבל המשפט: "ועשית ככל אשר יורוך" הפך לחצי המלצה. הצבעת מחאה היא כבר לגיטימית במקומות שבעבר לא היה אפשרי לדמיין.
זה לא הכול, כי חוק הגיוס שעומד עכשיו על הפרק, החינוך החרדי ותקציביו, כעת עומדים על שולחנם של הפוליטיקאים החרדים. עכשיו נחוצות החלטות אמיצות, אבל אין הנהגה שתקבל את ההחלטות וילכו אחריה. ובעיקר, אין מנהיגות חזקה ומוערכת שתוביל לפשרות.
וכשאין מנהיגות שמובילה לפשרות, אז התוצאה המתקבלת היא הרעה ביותר.