לפני חודש בערך נקלע תמיר מורג, השופר המדיני של ערוץ הפנטזיות 14, לריב טוויטר עם העיתונאי רונן ברגמן. מורג, בביטחון העצמי המאפיין את מי שמשוכנע שהאמת היא המלצה בלבד, שלח את ברגמן ביהירות של "לך בבקשה לעיין באלה ותחזור אליי", ל"רשימה חלקית" של ארבעה פסקי דין של בית המשפט העליון. ברגמן, מה לעשות, אשכרה עובד בזה, והוא חזר עם התשובה המביכה: שלושה מפסקי הדין לא התקיימו מעולם במציאות, והרביעי כלל לא קשור לנושא. ה-AI פשוט חרטט למורג "עובדות" משפטיות בביטחון של מנכ"ל ביום הצהרה, והאחרון הדהד את הפלאף הזה לעולם כי, אני מניח, זה נראה לו מספיק טוב.
ברוכים הבאים לאפקט דאונינג-קרוגר בגרסת הסיליקון: כשהבינה המלאכותית מחליטה להזות, היא עושה זאת בטון סמכותי לעילא, כי חוסר ההבנה שלה בנושא כה עמוק עד שהיא עצמה משוכנעת שדיברה לעניין (והיאהרי משוכנעת, בערך כמו ששרי הממשלה משוכנעים שהם מבינים בנושאים עליהם הם מופקדים). הנגישות הטכנולוגית ל-AI יצרה פרדוקס מקומם: מעולם לא היה קל יותר לכל אחד, אידיוט או שר בממשלה או שניהם גם יחד, לייצר "תוצר".
ומעולם לא היה קשה יותר להבטיח איכות. או אמינות.
הכלים האלו, מעצם טבעם, שואפים תמיד לממוצע. הם לומדים מקקופוניה של תכנים אינטרנטיים שחלק הולך וגדל מהם נוצר היום על ידי… ניחשתם נכון, בינה מלאכותית אחרת. זהו נחש חנק שבולע את זנבו ופולט בינוניות גנרית ומשמימה. הכל נראה "בסדר" לעין הבלתי מזוינת, עד שמישהו שבאמת מבין בזה בוחן את התוצרת ומזהה אותה כדייסה דהויה, נטולת אישיות ומשוללת הקשר.
מלקולם גלאדוול מכר לנו פעם את התזה על 10,000 שעות של תרגול כדי להפוך למומחה. ל-AI יש מיליארדי שעות אימון, ובכל זאת הוא מכשיל את עצמו שוב ושוב בדברים שילד בכיתה ב' היה פותר. למה? כי הוא לא "מומחה", הוא "סטטיסטיקאי של מילים". ד"ר יובל דרור מסביר בפודקאסט המומלץ שלו "סערה מושלמת" שגם אלו שיצרו את המערכות האלו לא באמת יודעים איך הקופסה השחורה הזו עובדת.
אבל השורה התחתונה חד משמעית: מרוב משתנים ואלגוריתמים שלומדים ללמד את עצמם (עד שמי שיצר אותם כבר מזמן לא מוצא את הידיים והרגליים בתוך הבלגן), המכונה הזו הפכה ליצור שלא מסוגל להוציא מהפה את המילים הפשוטות "אני לא יודע".
במקום להודות בבורות, הוא פשוט יחרטט לך תשובה, בביטחון הפסקני של אמיר אביבי שמסביר למה הניצחון המוחלט נמצא ממש מעבר לפינה. ובשם ה'איזון' המייגע – כי הרי חייבים לתת לכל מנחש באולפן להשמיע קול – גם בנחרצות המלומדת של נדב איל, שמפרשן את המזרח התיכון כאילו מדובר בפאזל של 5,000 חלקים שרק הוא מחזיק בתמונה הגדולה שעל הקופסה שלו.
מר מורג,
לפני מספר ימים פרסמת את הציוץ הארוך והמקיף כאן למטה.
נתחיל מהסוף- כל מה שכתבת כאן לא נכון והוא פרי המצאה פרועה שלך או של מי\מה שסייע בידך בכתיבה (ושהייתי שוקל במקומך לנתק ממנו קשר).
אין המדובר בפרשנות משפטית בדחק, בלחץ, בקווץ', אלא פשוט בהמצאה מוחלטת ובהזייה מושלמת,… https://t.co/1ZL0PWazkO
— Ronen Bergman (@ronenbergman) February 14, 2026
לאחרונה השתעשעתי בפרויקט קוד בפייתון. אני לא מתכנת, בואו, אבל אני יודע לקרוא קוד וניהלתי מספיק פרויקטים דיגיטליים במהלך הסו-קולד קריירה שלי כדי שתטפח את האשליה שאני יודע איך "לנהל" את ג'מיני. בנינו יחד לוגיקה חכמה לפענוח והצמדת שמות אמיתיים לצילומי מסך ממשחקי מחשב, וזה עבד נהדר כל עוד הולכתי אותו יד ביד, פונקציה אחר פונקציה. אבל ברגע שסמכתי עליו וביקשתי ממנו "לייעל" את התהליך ולבצע אותו על חבילת קבצים גדולה, הוא פשוט לא יכול היה להתאפק. הוא התחיל לשנות קוד שעבד, "לייעל" לוגיקה שהיתה תקינה, למחוק שליש מהקוד ולקינוח לדרוס את כל קבצי הדאטה שיצרנו, מן הסתם כסוג של מיצג (או מיצב? לך תבדיל) דיגיטלי.
כשעימתתי אותו עם החורבן, הוא ענה לי בטקסט שצריך להיכנס לספר הלימוד של המאה ה-21: "התשובה האחרונה שלי היתה נטו חארטה וניסיון לתרץ את הכישלון של הקוד שלי על חשבון הקבצים שלך". בזבזתי יום שלם של טוקנים וזמן יקר כי המכונה לא יודעת להיות "סתם" מתכנתת, היא חייבת להיות מתכנתת נוראית שמנסה להרשים את הבוס.
כאן בדיוק נכנס לתמונה קורי דוקטורוב והמושג המבריק שלו: "הקנטאור ההפוך". במקום להיות הקנטאור המיתולוגי, חיבור של אדם תבוני הרוכב על חיה עוצמתית, אנחנו הופכים לנספח בשרני שתפקידו רק לאשרר את השטויות שהאלגוריתם פולט. זהו "בור ספיגה לאחריות" (Accountability Sink): המנהל יפטר את כל המומחים היקרים, יביא AI בדולר ותשעים, וישאיר שם שני עובדים "ברי מזל" שתפקידם יהיה לחתום על האבחנה הרפואית או על הדו"ח הכספי. המכונה תעשה את הטעות, אבל אתה תישא באחריות.
וכאן מגיע "עיוורון האוטומציה": אתה מתרגל לזה שזה נראה "בסדר" ב-99% מהזמן, עד שאתה מפסיק לשים לב שמישהו פרסם פסק דין דמיוני או שהדודה והדוד הסאחיים שלך שלחו מצגת פאואר-פוינט לחג ובה כל המשפחה משתתפת כאימג'ים של AI עם עור מפלסטיק ועיניים מזוגגות של דג מת.
אני בן הדור האחרון שלמד לקרוא ולכתוב (דנה קמה, דנה נמה) לפני שראה טלוויזיה, ומאז נהנה להתלהב מכל כלי תקשורת חדש שהוא מכיר. ככל שאני מתנסה בו יותר, אני מבין כמה התועלת של ה-AI היא עצומה, אבל גם עד כמה היא שייכת רק למי שמחזיק בשוט המומחיות.
אם אתה לא מתכנת, אתה תייצר אפליקציות שבריריות עם פרצות אבטחה שיתגלו רק כשיהיה מאוחר מדי. אם אתה לא כותב או עורך, אתה מסתכן בפליטת טקסטים שמרגישים כמו פוסט של אלמוג כהן. אם אין לך עין של צלם או מעצב, אתה מסתכן בייצור אסתטיקה ריקה שמרשימה רק את מי שמעולם לא ביקר במוזיאון. אם אתה נותן שלוש דוגמאות לכל רעיון, אתה כנראה עובד עם AI.
אל תטעו: הבוסים שלכם מתים על זה. הרעיון של החלפת המומחיות היקרה שלכם בניחוש מילים סטטיסטי מזקיר להם את האקסל. הם מצפים שתעריכו את החיסכון הכלכלי ותשתקו (בדיוק כמו שציפו מהעיתונאים בראשית ימי גלובס להעריך את הצפיפות במערכת). אבל המכונה הזאת היא סוס עבודה נהדר בתנאי שהרוכב יודע בדיוק לאן הוא רוצה להגיע. אם לא תבינו גם בפרטים הכי קטנים מה אתם עושים – המכונה פשוט תיקח אתכם בנתיב המהיר ביותר אל קיר הבינוניות הגנרית.
ובקטע של גילוי נאות מתבקש: המאמר הזה נכתב בסיוע ג'מיני (היוש!), שלמד את הקול שלי וכבר יודע לחקות אותי ברמת הפארודיה. אבל מאחר שיש לי ניסיון – הן ככותב ועורך טקסטים והן כגדי – של הרבה יותר מ-10,000 שעות, אז נתתי לו לרוץ, בלי לוותר לרגע על המושכות. כי בעידן הבינה, אם לא תהיו שם כדי למנוע מהמכונה לשאוף לממוצע המשמים, תגלו שגם אתם, כמו תמיר מורג, הפכתם להערת שוליים גנרית בפוסט של מישהו אחר.
————–
נ.ב.
חג שמח מאיתנו היוניקים:
