יקירתי, הרי ברוב המלים אין ממש
״אמור לעצמך מה אתה רואה״, כתב העיתונאי והסופר אדם ברוך, שהלך מאיתנו לפני שבע-עשרה שנים, וחסרונו בולט. הוא הוסיף וכתב: ״כל העצמה נוספת בתואר, טומנת בחובה ביקורת ואירוניה. כל מינימליזם בתואר, מניב עוצמה.״
דברים אלו יפים דווקא בימים שאנו חווים בשנתיים האחרונות. התיווך של התקשורת – טלוויזיה, עיתונים, רדיו, ובעיקר רשתות חברתיות – שעושה הכל, חוץ ממינימליזם, מעוות את תמונת המציאות. לא אחת, מוצגת תמונה מוגזמת, בעוד שלרוב הצופים, או הקוראים, אין את הכלים לבור את הבר מן המוץ.
לו היה אדם איתנו, ניתן להניח שעיתון, או מהדורת טלוויזיה בעריכתו, היו נראים אחרת. מנומקים יותר. לא היסטריים. בלי שידורים אינסופיים ועם צילומים עוצמתיים שמעבירים את המסר, יותר מכל אלף מילים. כתבים וצלמים היו מתודרכים על ידו, כך שיעמדו במה שדרש גם מעצמו – דווח מה שאתה רואה; אל תוסיף סלסולים שלא לצורך, רק מה שמשרת את הדיווח. לא בכדי אמר על עבודתו, ״צורת העבודה שלי, אני מדבר על האספקט הטכני, היא של דחיסות עצומה ושל משמעת.״
את המשמעת הפנימית ירש מהבית. מהלימודים בישיבה. ישיבת נעם היוקרתית. בית מפד״לניקי במובן הטוב של המילה. מלא אמנות, תרבות, יודאיקה, ספרות, לצד ידע עמוק בספרי הקודש. דגל במה שכתוב בקהלת (ז׳, י״ב) ״טוב אשר תאחז גם בזה וגם מזה ואל תנח את ידך, כי ירא אלהים יצא את כולם״.
לא מפתיע שלצד הידע העמוק באמנות, הכתיבה העיתונאית, הטורים, המדור ״יקירתי״, שהיה מופת למינימליזם מלא עוצמה ומשמעות, כתב גם ספרים, ובהם כאלו שניתחו טקסטים דתיים. בראשם הספר ״סדר יום״, שעסק בחיי היום-יום בראי ההלכה, תוך חיבורם למודרנה. הליכה מבוקרת בתלמוד, בשולחן ערוך, בכתבי הרמב״ם ופוסקים מובילים. אין כמעט נושא שלא נגע בו; מכסף, משפט, תרבות ואהבה ועד להלכות שבת. נגע בכל, תוך שהוא מנמק את המלצותיו, או מנתח ומוסיף לפסיקות של גדולי הדור ובראשם הרב עובדיה יוסף, שאת פסיקותיו העריך. כשנשאל ענה, ״הספרות הזאת, שאני מחבר בשנים האחרונות או עוסק בה, מפיץ אותה, היא ביהדות כתרבות.״
היהדות, כדת, הייתה המצפן הפנימי מבלי שאימץ חלק גדול ממגבלותיה. היהדות כתרבות היתה הדלק המניע. אדם ברוך, איש ברוך כישרונות, שהיה גם גבאי של בית הכנסת ״זכרון ברוך״, בשכונה בפאתי יפו שבה התגורר עד יום מותו, הילך כל ימיו המקצועיים בתפר שבין היהודי לבין הישראלי. עסק בפרשנות להלכה, אבל לא קיבל על עצמו עול תורה ומצוות במובן הפורמאלי של המילה, גם אם חבש כובע קסקט כסוג של כיסוי ראש. ואדם היה ישראלי גאה במובן הכי עמוק.
ובהשאלה לטקסט שכתב בטורו "יקירתי", "יקירי, אם אתה לא מבין למה שאני מתכוונת, אתה יכול עדיין לתת לזה פירוש משלך".
