קו מפריד עליון

מה השתנה

הציבוריות של השנה היא לא הציבוריות של השנה שעברה. אל תישארו מאחור

 

1. יש מדורת שבט אחת

כבר מעל רבע מאה שאין ממש תחרות בישראל על זהות משדר החדשות הפופולרי במדינה. ערוץ 2 ולאחריו 12 החזיקו בתואר הזה מאז אמצע שנות התשעים, ושום מתחרה לא ממש איים עליהם. באמצע היו פיצול הערוצים והחלפת האפיקים, שאולי היה מי שציפה שהוא ייצור שינוי כלשהו בהרגלי הצופים. אבל לא: גם אפיק 12 נשאר צרוב כ"ערוץ שתיים" באצבעות שלוחצות על כפתורי השלט.

הפער שנפתח בשנה האחרונה בין "חברת החדשות" (חדשות 12) למתיימרים להתחרות בה, ובעיקר חדשות 13, כבר לא משאיר מקום לספק: לישראל יש מדורת שבט אחת. בזמן משבר, ישראלים רוצים לקבל את המידע שלהם מיונית לוי ודני קושמרו, לא מאף אחד אחר. גם בעלי חדשות 13 הבינו את המסר ואחרי שמשדרי החדשות שלהם ירדו לשפל רייטינג של כשליש מזה של 12, החליטו לפני חודשיים להיפרד ממנכ"ל החברה, ישראל טוויטו, שבעצמו מונה לאחר שהמנכ"ל הקודם, גולן יוכפז, לא הצליח להביא את התוצאות המיוחלות וסיים את דרכו בערוץ.

האם אפשר להצביע באופן מובהק על דבר-מה חמקמק וקסום שפיצחו אנשי 12 ולא יודעים לעשות ב-13? ממש לא בטוח: אותו מאגר גנטי מצומצם, שמייצר בישראל אנשי תקשורת, הוליד את אלה גם אלה. מה שאומר, שמנהלי חדשות 13 יצטרכו באמת להמציא את הגלגל מחדש, ובאופן מהפכני, אם הם חפצי חיים.

 

2. העיתונאים עולים למגרש

סביב מערכות הבחירות, וסביב מלחמת הגישות למאבק בקורונה וסביב סוגיות נוספות, ראינו יותר מאי פעם בעבר עיתונאים שתופסים פוזיציה לא רק פרשנית, לא רק אידיאולוגית, אלא פוליטית של ממש. נחשפנו למי שחושב שבלתי סביר שבנט יהיה ראש ממשלה; מי סבור שיפעת שאשא-ביטון מקשה על המאבק בקורונה שלא לצורך; ומי גורס שמבצע "שומר החומות" היה אירוע בחירות. "טוב מאוד", מחרים-מחזיקים חלק מהצופים, זו השקיפות שכה ציפינו לה! עכשיו, סופסוף נדע מה האג'נדה המסתתרת מאחורי הדיווחים. אבל לא בטוח שזה כל כך טוב. כשהעיתונאי מכריז על העמדה שלו, הוא הופך הרבה יותר מחויב לה. פתאום יש לו אינטרס אישי שעמדה אחת תוכח כצודקת ואחרת כשגויה. הכבוד האישי שלו מונח על הכף. תוסיפו לתבשיל הזה את ההתמכרות לקרבות הלייקים ברשתות החברתיות, ומכאן קצרה הדרך לעיגול פינות. אולי כתב כזה לפתע ישכח לדווח על מה שלא נוח לו.
אולי הוא יוותר לעצמו על גיגול זריז שהיה מעלה שהטענות שהוא מהדהד הן פייק. אז האם באמת אין חשש שבהכנת דיווח חדשותי הכבוד יתחרה במחויבות לאמת? יש חשש.

 

3. קודם מצייצים

שנים ארוכות לאחר שהרשתות החברתיות פרצו לחיינו, המשיכה העיתונות ליהנות מגישה מועדפת למידע שמפרסמים פוליטיקאים ובעלי אינטרסים למיניהם. לא עוד. הודעות לעיתונות, פוליטיות, וגם מסחריות לעתים, מתפרסמות קודם כל ברשתות החברתיות, על-מנת למנוע את אפקט הפילטר הממסך של התקשורת. ההודעה לעיתונות מתה. תחי ההודעה לרשת.

 

4. אויבי העם החדשים – הלוביסטים

החקירה המשטרתית נגד חברת הלובינג הגדולה בישראלי – פוליסי – הנחיתה מכה נוספת על התחום. עצם אזכור התואר "לוביסטים" סביב מהלך חקיקה או רגולציה, כזה או אחר, מכתים את בעל העניין, עם עולם שלם של דימויים על קשר פסול ומעטפות שעוברות מתחת לשולחן. השרים בממשלת השינוי-ריפוי כבר מתחרים ביניהם מי יטיל מגבלות דרקוניות על הקשר עם הלוביסטים. בפועל, בעל עניין נדרש לגורם שיתווך את עניינו לגורמי הממשל, מולו יש בעלי עניין אחרים, והמחוקקים, השרים והרגולטורים הם לא תינוקות שנשבו. חמור מכך, כל אימת שלוביסט רשמי נדחק, מגיע במקומו לוביסט "אפור", לא מוסדר, שפועל בדיוק באזור הדמדומים הלא בריא שבין הון לבין שלטון.  

 

5. ממשלה חדשה – סדר יום תקשורתי חדש

תגידו מה שתגידו על בנימין נתניהו, הוא מעולם לא הואשם במניעת כותרות מכלי התקשורת. הגמילה מכהונתו כרה"מ אינה קלה עבור התקשורת, אבל רוחות השינוי מלבלבות באולפנים. אחד הבולטים שבהם הוא בייצוג החברה הערבית. פתאום מותו הפתאומי של חבר כנסת ערבי הוא נושא לכותרות ראשיות. פתאום משדרי החדשות מתעניינים בפוליטיקה פנים-ערבית, ואפילו באולפן חדשות 12 הוצב פרשן ערבי (מצוין!). נושאים נוספים שזוכים לעדנה מגיעים ממשרדים של שרות אמביציוזיות, שמשרדן הוא יותר מסידור עבודה עבורן: מרב מיכאלי, בחסות הפקקים, מביאה את התחבורה לכותרות הראשיות; תמר זנדברג, בזכות הקיץ המסויט ובגיבוי ג'ו ביידן, הופכת את משבר האקלים לראשונה לסוגייה חדשותית בישראל; יפעת שאשא-ביטון חלמה על משרד החינוך; ומירב כהן על שוויון חברתי.