במסורת הדמוקרטית, נחשבת התקשורת ל״רשות הרביעית", שתפקידה לחשוף עוולות, לבקר את השלטון ולהטיל ספק במידע. התפקיד הזה חשוב במיוחד במדינה שבה השלטון נמצא בתנועת מכבש מתמדת, שמטרתה לייתר את הרשות השופטת והרשות המחוקקת, וליצור רשות אחת, ריכוזית, שחולשת ביד ברזל על כל היבט של חיי האזרחים.
העלייה של טראמפ לשלטון ב-2016, סימנה דווקא את פריחתה של "תקשורת הלגאסי", או התקשורת המסורתית, זו שמקדמת ערכים אוניברסליים, הומניסטיים וליברליים. בישראל, התחוללה תופעה הפוכה; התקשורת הפכה לזאת שמהדהדת את השלטון, במקום זו שמבקרת אותו, וחמור מכך – התקשורת מקבעת תודעה, ולאחר מכן מדברת אל אותה תודעה בשם הרייטינג. במקום שזו תהיה שעתה היפה של הרשות הרביעית, עיתונאים ועיתונאיות רבים, וכלי תקשורת שלמים, ירדו על ארבע וצימחו קרן על אפם.
לאחר שנתיים של מלחמה, הפכה ישראל מאחת המדינות המחובקות בעולם, ודאי בשבעה באוקטובר, למדינה אולי המושמצת בעולם. המותג ישראל עבר השמדת ערך רבתי. מה לא נפגע; המעמד המדיני של ישראל, הייצוא שלה, הספורט הישראלי, התרבות והאמנות הישראליות, ודאי שאין מה לדבר על תיירות נכנסת לא-יהודית, ואפילו קהילות יהודיות רבות בעולם חשות צורך לומר – אנחנו לא ישראל.
איך אפשר להסביר את הפער הבלתי ניתן לגישור בין הביקורת על ישראל בעולם, לבין התפיסה בתקשורת בעברית, כאילו העולם יצא מדעתו ונתקף בפרץ אנטישמיות בלתי נסבל? ובכן, בעזרת סיקור דרך פריזמה מאוד צרה, התעלמות מהמשבר ההומניטרי בעזה, התעלמות מכללי המשחק המקובלים בין מדינות בעולם והתעלמות מאמות המידה שנדרשות ממי שחברה במשפחת המדינות המתוקנות.
התקשורת בישראל מאמצת את נרטיב הרדיפה, כאילו כל העולם נגדנו, ולא משנה מה, כאילו כל העולם לא הילל את הסטארט-אפ ניישן, התרבות, האמנות והמסעדנות הישראלית לאורך שנים ארוכות. היא מצטטת מפי גורמים בעלי עניין, בלי הקשר ובלי בדיקה, היא מתמסרת לחלוטין לדובר צה"ל, ושוכחת שבמידה רבה הכישלון של הצבא דן אותנו למציאות המזוויעה שבה אנחנו נתונים היום. היא מתמסרת לעריצות הטאלנטים שלה, שהפכו לכוכבי מדיה חברתית, שם הסטנדרטים העיתונאיים לא תקפים. היא פרובינציאלית, ומזלזלת בתקשורת הבינלאומית – וכך, בזמן שבכל העולם צופים אנשים בתמונות מעזה, כאן אנחנו נשארים בבועה של בורות, שבה כל מעשינו נראים מוצדקים. ויותר מהכל, היא מזלזלת בציבור, כאילו הוא לא מסוגל להתמודד עם האמת. אחרי שנתיים של לחימה, בלי שום חשיפה לתמונת מציאות מורכבת ואמיתית, אנחנו מקבלים גרסה חלקית, מנוהלת ומרוככת, והופכים כמו בנבואה שמגשימה את עצמה, לציבור שלא מסוגל להתמודד עם האמת.
רוצים דוגמא חיה? בבקשה; המנצח אילן וולקוב נשא באמצע החודש נאום נרגש בהופעה בלונדון, שבו ביכה את המעשים המחרידים שנעשים בשמו של הציבור בישראל. רשת הביביסי, שמתוארת בישראל כזרוע של הדר שטירמר, גם בתוכנית הכאילו-סאטירה "ארץ נהדרת", הפסיקה מיד את השידור, כדי לא להעביר את הדברים לצופים, וחידשה אותו רק עם תחילת הקונצרט. אין פער גדול מזה בין התפיסה המתקרבנת של העיתונות הזרה ושל מצבנו בעולם, לבין המציאות.
לקראת השנה החדשה, זו התופעה שהיינו רוצים לשנות: הבו לנו תקשורת שהיא כלב השמירה של הדמוקרטיה, נושכנית, אמיצה, נאמנה לערכי העיתונות. בלעדיה אנחנו, האזרחים, נעדרים כלים של ממש לבחון את המציאות שלפנינו. אז קדימה, להתעשת.
