״זה שאתה פרנואיד, לא אומר שלא רודפים אחריך״
הציטוט הזה של ג׳וזף הלר, מתוך ״מלכוד 22״, הוא תיאור מדויק של הלך הרוח הישראלי בכל רגע נתון.
ובכל זאת, ולמרות שזה לא מאוד מקובל בימינו, בואו נתייחס קודם לעובדות.
כן, העם היהודי נרדף לאורך הדורות. לראייה, לא כל עם זוכה לקבל מלה מיוחדת, כמו אנטישמיות, שתגדיר את השנאה כלפיו. ולא כל עם ״זוכה״ למלה מיוחדת לתיאור רצח העם שבוצע בו. העובדה שרצח העם היהודי, השואה, קיבל שם משלו, היא לא תוצאה של מיתוג מוצלח. היא נובעת מכך שהרצח של יהודי אירופה, בזמן מלחמת העולם השנייה, היה שיטתי, בוצע מטעם המדינה, והיה מונע על ידי אידיאולוגיה גזענית.
וכן, גם מחוץ לאירופה יהודים סבלו מאפליה, רדיפה, אלימות וגירוש. במלחה״ע השנייה נשלחו אלפי יהודים מתוניסיה למחנות עבודה ומעצר. בלוב גורשו יהודים למחנות עבודה. באלג'יריה איבדו יהודים את אזרחותם הצרפתית. בעיראק ובמצרים סבלו יהודים מפוגרומים, החרמת רכוש, גירוש וחוקים מדכאים, כמו פוגרום הפרהוד בבגדד ב-1941. החל מ-1948, מאות אלפי יהודים נרדפים נאלצו לעזוב את מדינות ערב ואת איראן.
וכן, גם כיום, עוד לפני השבעה באוקטובר, האנטישמיות ממשיכה להיות תופעה אמיתית. סקרים משנת 2014 הראו, שאחד מכל ארבעה מבוגרים בעולם מחזיק בדעות אנטישמיות, כולל האמונה שהיהודים אשמים במלחמות העולם. מחצית מהנשאלים לא שמעו מעולם על השואה (ומתוך החצי השני, אלה שעלו פעם על טיסה טרנס-אטלנטית עם רוב יהודי, הצדיקו את השואה. לא באמת).
וכן, יש דבר כזה אנטישמיות חדשה, שבמסגרתה התנגדות לציונות, או ביקורת חריפה על ישראל, יכולות להיות לא יותר מכיסוי לרגשות אנטישמיים. ובכל זאת, ולמרות כל אלה, הגיע הזמן להיפטר מתחושת הנרדפות.
למה? ובכן, יש הרבה סיבות, והעובדה שפרנויה היא לא סקסית היא לא בהכרח הסיבה החלשה ביניהן. אבל הסיבה העיקרית היא, שכל התבוננות במציאות ופרשנות שלה מתוך פריזמה אחת בלבד, מייצרת תמונה מעוותת. יותר ויותר, הפוליטיקה העולמית הופכת מורכבת; מעצמות התפרקו לעוד ועוד מדינות לאום, עלייתם של ארגוני טרור עולמיים מצד אחד ושל חברות טכנולוגיה שמספר המשתמשים שלהן גדול מהמדינות הגדולות בעולם מצד שני, ועלייתם של הכוחות המנוגדים – לאומנות וליברליות – בכל העולם, ייצרו מפת אינטרסים הרבה יותר מדי מורכבת מכדי שאפשר יהיה לפרש אותה בעזרת עקרון מנחה אחד – ״אנטישמיות״.
אז איך נפטרים מתחושת הנרדפות? בצורה המחרידה ביותר: משווים בין מספר האבידות בנפש שספגנו אנחנו במלחמה הנוכחית, ומספר האבדות של ״הצד השני״. המסקנה הבלתי נמנעת היא, שלא ייתכן שהצד שספג כ-2,000 אבידות (מספר מחריד ובלתי נתפס בפני עצמו) הוא הצד הנרדף, ואילו הצד שאיבד יותר מ-60,000 בני אדם, מתוכם כ-25,000 ילדים, ושני מיליון איש שהפכו לפליטים, הוא הצד הרודף.
הגיע הזמן לתת לעובדות לבלבל אותנו. לתת לעובדות לספר את הסיפור האמיתי. הביקורת על ישראל לא מבטאת את היותנו עם נרדף, ולא (רק) את האנטישמיות הרווחת. הביקורת על ישראל מבטאת את מה שמרגישים אנשים שפויים, כשהם רואים מולם מספר מחריד של הרוגים ופצועים שאינם מעורבים. והמפולת המדינית היא לא בעיה של הסברה, אלא בעיה של מדיניות.
