סופר ספרטה זה לחזור עשרות שנים לאחור
הצונאמי המדיני, המונח שטבע ראש הממשלה לשעבר, אהוד ברק, הוא קריאת מציאות שהתממשה. ברק חזה, כי סרבנותה של ישראל להסדר מדיני יקים עליה צונאמי מדיני של מדינות שהלחץ הציבורי שיופגן כלפיהן, ייאלץ אותן לנקוט צעדים נגד ישראל.
לאורך קרוב לשנתיים הכחישה ישראל הרשמית את הקריסה העולמית, אך רגע לפני החג, הודה ראש הממשלה, בקולו, כי ישראל סובלת מבידוד עולמי, והיא צריכה להיות "סופר-ספרטה".
הכלכלה הישראלית עשתה קפיצת דרך עצומה בשלושים השנים האחרונות, הרבה בזכות התעשייה עתירת הידע. לא לחינם יצא שמנו, לפחות בעיני עצמנו, כסטארט-אפ ניישן.
אבל ישראל היא כלכלה קטנה ופתוחה, כזאת שמצד אחד לא מספיק גדולה כדי להיות עושת שוק עולמי שאחרים תלויים בה (כדוגמת הכלכלה האמריקנית, הגרמנית ועוד); חשופה לכל תנועות ההון העולמיות (מטבע בורסה ועוד); וגם תלויה בקשר עם העולם (תעשיית הטק ושאר תעשיות הייצוא).
לכן, התמסרות לבידוד העולמי היא התמסרות לכלכלה של שנות ה-50 וה-60. יתרה מכך, כיוון שמדובר בעולם גלובלי, אזי מי שרוצים להקים חברות עתירות ידע, לא ירשמו אותן בישראל, אלא בחו"ל; וגם, מי שמחזיק מקצוע מבוקש, ואין מדובר רק במהנדס מחשוב קוונטי, אלא גם אחות, או רופא, או אפילו מורה, יחפשו את מזלם במדינה אחרת, מעבר לים; וגם, מי שמייצאים יגלו שהמותג "מייד אין יזראל" הפך לרעיל ואין ביקוש לסחורה.
לכן, אי אפשר ללכת בלי – לא לציית לכללי המשחק המקובלים בין מדינות בקהילייה העולמית – וגם להרגיש עם ולעשות מה שרוצים. מי שלא מציית למוסדות הבינלאומיים, ולכללי ההתנהגות המקובלים, מגלה שמרחב ההכלה של אותה קהילייה מוגבל.
בדיוק כמו בבית הספר, מדינה סוררת, כמו תלמיד סורר, מקבלים אזהרה אחת, שתיים, ואז מוציאים אותם מהכיתה. התלמיד הסורר מקבל אפס בהתנהגות. המדינה הסוררת צונחת ברמת החיים שלה, וזה אמור להטריד את כולנו.
